מומחה בטיפול ואבחון מבוגרים ובני נוער, מדריך מוסמך

מי מאתנו לא שמע או מכיר אנשים הסובלים מחרדה. אנשים עשו קריירה מלספר על חרדת הטיסות שלהם מול מצלמות הטלוויזיה. חרדה היא היום תופעה אנושית מדוברת ומוכרת יותר מאי פעם. אנשים מבלבלים בקלות בין השימוש במילה פחד, כמו פחד ממעליות, או פחד ממקומות גבוהים, לבין שימוש במושג המקצועי והמדויק יותר : חרדה. מדובר בחוויה שלילית ומאיימת, שהיא כמו פחד שיצא משליטה. הוא לא בפרופורציה לגירוי שמעורר אותו, והוא מציף את כל המערכות שלנו, הגופניות והרגשיות. אנחנו עשויים לחוות דופק מהיר, הזעה, חוסר שקט גופני, אימה ומחשבות שליליות עד כדי תחושה שאנחנו משתגעים או הולכים למות. הצורות הנפוצות של הפרעות חרדה כאלה הנן מוכרות מאוד, בהן חרדה ממקומות סגורים – קלאסטרופוביה, חרדה ממקומות הומי אדם וצפופים שקשה להימלט מהם, או מקומות פתוחים-אגורפוביה, חרדת טיסות, כשהפחד המרכזי הוא מפני התרסקות המטוס לרוב תוך חיפוש וזיהוי תקלות במטוס, חרדת חברתית –להיות בקבוצה קטנה, תחת ביקורת של הסובבים וחשש להיות דחוי או נלעג, וכמובן מגוון של חרדות ייחודיות נוספות, כמו מהליכה לשירותים ציבוריים, אכילה במקומות ציבוריים, כניסה לבתי חולים, הליכה לרופא שיניים ועוד שבודאי מוכרות לכם מנסיון החיים. העוצמה הבלתי נסבלת של החרדה המתעוררת מול המצבים שתיארתי, מובילה באופן טבעי לשאיפה לא לחוות את החרדה. הדרך הבטוחה ביותר היא לא להיחשף למצבים מעוררי החרדה, או כמו שאנו אנשי המקצוע מכנים זאת : המנעות. לא להכנס לקניונים, לא לעלות למעלית, לא לדבר מול אנשים, לא לנסוע לבד מחוץ לעיר. הרווח הוא מיידי, לא מופיעה חרדה. המחיר הוא יקר וכפול, האחד הוא המגבלות שנכנסות לחיים בשל הויתור על אפשרויות כמו ללמד מול כיתה, לעבוד במשרד הנמצא בקומה גבוהה, לטפל בבעיות שיניים לפני שהנזק קיצוני ועוד דוגמאות שאתם בודאי מכירים בעצמכם. המחיר השני, הוא החיים בתחושה של פחד, כניעה, חוסר אונים ולעיתים אף חולשת אופי. בין מאבק לבין בריחה, בחרנו בבריחה. אלטרנטיבה לדרך הבריחה, היא המאבק באמצעות מסגרת של טיפול. המטרה המרכזית של הטיפול היא להחליף את ההמנעות בחשיפה, מאבק מתוכנן כנגד החרדות על ידי המאמץ לשאת את הפחד, לא לתת לו לנצח, להוריד את העוצמה שלו וללמוד שמה שלא הורג אותי, מחשל אותי. לפחד ולשרוד זו דרך לא פחות הירואית מאשר השאיפה להיות אדם חסר פחדים. הטיפול המקובל נקרא 'קוגניטיבי התנהגותי', והוא מאפשר לנו להכין תכנית פעולה ביחד עם המטפל, איך אנחנו נחשפים בהדרגה למצב המעורר חרדה, רוכשים כלים להרגע ולהפחית את התחושות הגופניות השליליות והמחשבות השליליות, ובסופו של דבר מסוגלים לעמוד מול מה שמעורר חרדה, למשל להכנס לבית חולים כאשר אנחנו צריכים, למרות החרדות עמן באנו, מפני חיידקים ומחלות. זהו מאבק שיטתי, אקטיבי ומתוכנן היטב, בו בני בריתנו הם המטפל, האמונה שלנו בעצמנו, הגאווה והרצון לחיות חיים מלאים יותר וחופשיים יותר. אך לפעמים הסיפור הוא אחר. כאשר החרדה היא חלק מן האישיות שלנו, זהו סיפור שונה. המוקד הוא החיים בלחץ וחוסר שקט, פחד מתמיד מדברים רעים שיקרו לנו, חוסר בטחון עצמי וחוסר נינוחות. המאבק שלנו לא יהיה מול מצב מסוים מעורר חרדה ולכן יכול לקחת זמן רב עד שנזהה שאנו חיים בחרדה. אנחנו חווים את מה שאני מכנה 'החרדתיות' שלנו, בפחדים מגוונים המתחלפים להם: פחד להגיע באיחור, פחד מלהתעמת ולהתווכח, פחד לאמר אמת שלא נעים לשמוע אותה, פחד מלהיות לבד, פחד מלהיכשל ועוד פחדים דומים. הם כלם באים מאותו המקור הפסיכולוגי : התחושה הפנימית שאנחנו חלשים, שאם יבואו זמן קשים לא נעמוד בהם, יקרו לנו כל הדברים השליליים שבעולם כמו שנישאר חסרי כל, לא אהובים, אבודים ובודדים. גם האנשים המוצלחים ביותר, עם הישגים מוכחים, יכולים לחיות תחת חרב החרדה בתחומי חיים רבים : בזוגיות, מול הילדים, בקריירה או מול אנשים חזקים. הנטיה להימנע היא זהה לזו המפעילה הפרעות חרדה שתיארתי קודם, בעיקר ההמנעות מלבחון את כוחות ההשרדות וההתמודדות שלנו- לא להיות לבד, לא להיות מותקפים, לא לוותר על המעט שהישגנו תמורת אפשרות להשיג יותר. כמו שאתם מבינים, בבסיס התחושות הכרוניות של החרדה עומדת תחושת חולשה גדולה בביטחון העצמי הקיומי. האמונה שאין בכוחנו לשרוד, הפחד מהדרדרות מפחידה לעבר חוסר כל. לכן, לדוגמא, גם קמצנות היא סוג של חרדה וגם נטיה לשקר היא סוג של חרדה. למול חרדתיות זו, הטיפול הוא יותר ארוך והוא מורכב משני תהליכים מקבילים. האחד הוא כמו בהפרעות חרדה, החשיפה. במקביל לחשיפה, מה שיאפשר אותה ויתמוך בה, הוא פיתוח הביטחון העצמי, ההבנה של התפיסה הקטסטרופלית הקבועה שמלווה את חיינו, שאנחנו חלשים, מסכנים וחסרי אונים, ועבודה על אמונה בכוח העמידות שלנו ובחוסן הנפשי וההשרדותי שלנו. בזכות תהליך זה של תחושת חוסן פנימי ויכולת הישרדות, נוכל להתחיל להיחשף לכל מה שמפחיד אותנו : להתווכח ולהתעמת עם אנשים 'מפחידים', לאמר את האמת הכואבת ולראות איך שורדים היחסים, לאמר דברים שאנחנו חוששים שישמעו אידיוטים. חלק מהתהליך הוא להחליף את השאיפה המיידית להיות מוצלח או אהוב, בשאיפה להיות חפשי, עצמאי ואדם אמיתי, ולהאמין שהמוצלחות שלנו תמשיך להתקיים גם אם לא נשמור עליה כל דקה, כי היא פשוט חלק בלתי נפרד מהאיכויות הטבעיות שלנו. להפוך את המאבק בפחדנות ובחרדתיות שלנו למטרה, להחליף חיים של עמידה שפופה ומבוהלת, לעמידה זקופה ואיתנה על שתי רגלי.

זוגיות, רובנו כבר מבינים, היא מערכת יחסים מאוד מורכבת. קשרים זוגיים לא מחזיקים מעמד כפי שהיינו רוצים לחשוב. קואליציה של שניים, שתחילתה נאמנות, קרבה ,אהבה ופעילויות משותפות בלי סוף, הופכת במקרים רבים לקשר תכליתי מאוד, מלא בקונפליקטים וניגוד אינטרסים. התהליך הזה קורה למעשה, מתוך בחירה לא מודעת של בני הזוג, לא להיאבק על שמירת הזוגיות כגורם מרכזי בחיים, לצד היסחפות לדפוסים מוכרים של התמודדות. לגברים יש דפוס התנהגות טיפוסי, שעיקרו מבוסס על דחף חזק שיעזבו אותם בשקט. הם לא רוצים לדעת מהן הבעיות שמרחפות על הזוגיות או מה מצב הקשר, הם רוצים פתרונות פשוטים ומהירים שלא דורשים מהם מאמץ רב. אם לא שומרים עליהם, הם נסחפים בקלות אל העולם שמעניין אותם, כלומר עבודה, או צפייה בטלביזיה או עיסוקים שלא קשורים ביותר מדי מאמץ רגשי. לנשים יש דפוס התנהגות טיפוסי, שעיקרו עיסוק בתחושת תסכול מהקשר הזוגי, מהעדר האהבה, הקרבה ותשומת הלב שהן זקוקות . הן מצפות שבן הזוג יבין לבד את המצב וירצה לפעול על מנת לשנות אותו. הן מפתחות עמדה ביקורתית כלפיו, ולבסוף מרימות ידיים ורואות בו עוד מישהו שצריך לטפל בו, לצד שאר הילדים. ממש כמו שבני אדם בסופו של דבר דומים מאוד זה לזה בחוויות והצרכים הבסיסיים, אותו הדבר נכון לגבי מערכות יחסים זוגיות. פעמים רבות הן מתפתחות בדפוסים ובמהלכים דומים, שרבים מהם ידועים מראש ולכן גם הסוף ידוע מראש. הנקודה החשובה ביותר שאני מבקש להתייחס אליה, היא שיש שלב קריטי בתוך מערכת היחסים, שבו בני הזוג מזהים את תחילתו של תהליך ההתרחקות. בשלב זה, הם יכולים לקבל החלטה אם הם פועלים על מנת לשמר את הזוגיות כבסיס משמעותי לחיים שלהם, או שהם בוחרים לעסוק בחיים האישיים ובחיי המשפחה ולוותר למעשה על הזוגיות. על מנת לשמור את הזוגיות כגורם מרכזי בחיים, צריכים לקרות שני דברים חשובים: האחד, הוא ההכרה שרבים מהדברים החשובים והטובים בחיים שלנו, לא קורים בגלל גזירת גורל, או בגלל מהלכים מופלאים שנשגבים מאיתנו. כדי להגיע לדברים טובים בחיים, ברוב המקרים אנחנו צריכים לעבוד קשה, להשקיע תשומת לב ואכפתיות, להגדיר לעצמנו את המטרות שלנו ולפעול בנחישות על מנת להשיג אותן. זוגיות במובן הזה דומה להורות. כדי לגדל ילדים שאוהבים את עצמם ואת החיים שלהם, אנחנו צריכים להשקיע מחשבה, ללמוד את הילדים שלנו, לברר את העמדות החינוכיות שלנו ואת דרך היישום שלהן, להקשיב לקולם של הילדים. כך גם בזוגיות. התפיסה המוטעית, שההתרגשות והרומנטיקה של השלב הראשון בקשר יהיו הדלק שיחזיק את הזוגיות, משאירה אנשים מול שוקת שבורה, כשהם מגלים שזוגיות מקסימה ומרגשת פשוט לא נוצרת מעצמה, מההתרגשות של החיים או מההתלהבות שלנו ממציאת בן זוג. על כן אני חוזר ואומר – כדי שתהיה זוגיות, צריך יום יום ליצור את הזוגיות, את הדברים שעושים ביחד, את הזמן לעשות אותם, את ההתמודדות מול כל דבר אחר שנראה הרבה יותר בוער וחשוב, מול האשמה שעשיית אותם דברים מעוררת בנו. הדבר השני שצריך לקרות, הוא ההבנה שכדי ליצור זוגיות שכיף להיות בה, שיש בה קרבה ואינטימיות, אמון והבנה הדדית, רומנטיקה ויחסי מין טובים וגם הורות משותפת, צריך לעשות עבודה רגשית משמעותית. העבודה הרגשית הזו כוללת בעיקר- לברר מה הם הצרכים החשובים לי, מהם הצרכים החשובים לבן הזוג ואיך אנחנו מדברים עליהם ועוזרים אחד לשני לממש אותם. לאחד מבני הזוג חשוב לשתף מה עבר עליו במהלך היום, להתייעץ בנושאים רגישים כמו יחסים עם אנשים אחרים הקרובים אליו, לקבל תמיכה על התפתחות בקריירה. לבן זוג או בת זוג אחרים, חשוב להרגיש שהם הורים טובים, שהם שומרים על קשרים חברתיים, או לשמור על הבריאות . לא פשוט לאדם לשמור על הצרכים והאינטרסים האישיים שלו, בתוך חיים אינטנסיביים ויש כאלה שצריכים עזרה כדי להגדיר לעצמם מה חשוב להם בחיים ולמה הם רוצים לדאוג. מטרת בני הזוג, היא לזהות את הדברים החשובים הללו ולהיות 'כלבי השמירה' של עצמם ושל בני הזוג, כדי שלא יאבדו את עצמם לטובם השגרה התובענית של החיים. אם אחד משני העקרונות הללו לא מתממש, כלומר שבני הזוג מצפים שהזוגיות שלהם תהיה מצוינת פשוט כי פעם הם התאהבו זה בזה, או שבני הזוג מצפים שבן זוגם ידאג להם בלי שהם ידאגו לו, או בלי שהם יעזרו לו להבין מה לעשות על מנת לדאוג להם, נכונה להם אכזבה קשה ובסופו של דבר הם ימצאו את עצמם חיים בבדידות, בתוך זוגיות לשעבר. אם אתם מאותם זוגות שכבר עברו את השלב הקריטי הזה, או מזהים שהוא מתחיל, אתם כבר מבינים שהחיים שלכם ושל בני הזוג שלכם מתנהלים במקביל. כעת, יש לכם שתי אפשרויות. האחת, לקחת את בן הזוג לשיחה כואבת ומפחידה, לנסות להבין ביחד שהמצב שלכם דורש התערבות דרמטית ולנסות ליצור מחדש חיים של זוגיות. האפשרות השנייה, אם אתם לא מצליחים למצוא פרטנר שמבין על מה אתם מדברים, שמבין כמה קשה ומסוכן המצב שלכם, היא לפנות לטיפול זוגי. בטיפול זוגי, גם הוא קצת בכפייה או בלחץ מצדכם, ישנה הזדמנות נוספת להבין לאן הגעתם, מה עשיתם לא נכון לזוגיות שלכם ומה אפשר לעשות כדי להציל אותה. איך כל אחד בחר להתרחק, או מצא את עצמו מתרחק, איך כל אחד מצא אלטרנטיבות, ואיך לא הייתם שם זה בשביל זה, כדי למצוא את מה שחשוב לכם, בזכות התמיכה והאהבה של בן הזוג. איש מקצוע, שכבר ראה זוגות במשבר, או זוגות שנסחפו הרחק זה מזה, יעשה ביחד אתכם, את מה שלא הצלחתם לאורך השנים לעשות לבד. לזוגות רבים יש תקווה והזדמנות חדשה בתהליך הזה.

ישנם כמה קריטריונים חשובים לבחירת מטפל: 1. המקצוע של המטפל. אנשי המקצוע המוכשרים לטיפול פסיכולוגי הינם פסיכולוגים מהתחום הקליני, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים בעלי תואר שני. 2. ההתמחות הספציפית של המטפל. ישנם סוגי טיפול ותחומי טיפול שונים: טיפול בחרדה, טיפול בדיכאון, טיפול זוגי, טיפול משפחתי, טיפול בבעיות של דימוי עצמי ועוד. ישנן טכניקות שונות של טיפול - דינאמי , קוגניטיבי התנהגותי, התערבות במשבר ועוד. יש לודא כי למטפל יש נסיון עשיר או הסמכה לטפל בתחום בו הוא מציע את עצמו. רצוי לשאול את המטפל באופן ישיר וגלוי לגבי הכשרתו. 3. המלצות. רצוי לקבל את ההמלצה מאדם המכיר אישית את המטפל, או כאיש מקצוע או כאדם המכיר אותו מקרוב ויכול להעיד על מקצועיותו, רצינותו, היותו אדם המתאים למשימה חשובה ורגישה כמו טיפול פסיכולוגי. 4. כימיה בקשר. בהחלט מקובל להחליט לגבי טיפול לאחר פגישת הכרות אחת או יותר, בהן נתרשם האם האדם נראה כאיש מקצועי בעל יכולת להתייחס באופן קשוב ורגיש, האם הוא מתאים לציפיה שלנו מדמות המטפל, גבר או אישה, האם נרצה להפקיד בידיו את פרטיותנו ותקוותנו לשינוי. לא כל מטפל מתאים לכל מטופל, מותר להתלבט לפני שמחליטים.

למעשה, אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי כאשר רמת הסבל שלהם גבוהה מאוד, לעיתים מתוך תחושה שאין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. נסו להשוות את זה למצב בו יש לכם תקלה במכונית, עולה רעש מוזר מהמנוע, ואני ממתינים בסבלנות עד שהמכונית תתקע כדי לקחת אותה לתיקון. אולי הרעש יעבור. בסדר, אחרי יומיים הרעש לא עבר. לא, עוד לא. כך גם עם טיפול פסיכולוגי. אנשים המתקשים ליצור קשר זוגי, שוב ושוב נפרדים מקשר קשה ומתסכל, שוב ושוב ננטשים. התקפי חרדה חוזרים ועולים. אין ספור דוגמאות. ראשית, החיים מראים לנו שרוב הבעיות אינן עוברות מעצמן. הן רק מתגברות. שנית, כמה שנטפל בהן מוקדם יותר, נמצא אותן ברמת חומרה נמוכה יותר. הטיפול הפסיכולוגי לא נועד לאנשים ש'משהו לא בסדר אתם'. רוב האנשים פוגשים קושי משמעותי באחד מתחומי החיים או יותר. קריירה לא מספקת או לא מוצלחת, בעיות בזוגיות, קשיים בהורות מול אחד הילדים, יחסים עכורים עם אחד ההורים. הטיפול הוא מקום לגדול ולהתפתח, להגיע למצב בו אנחנו מעצבים ומנהלים לעצמנו את החיים לפי הרצונות שלנו ולפי מה שטוב לנו. פותרים בעיות כשהן מתעוררות. בכל מצב בו אנחנו מרגישים שהחיים שלנו, כלומר הזוגיות, ההורות, הקריירה, היחסים, הבריאות, לא מתקדמים בנתיב שאנחנו רוצים, שאנחנו חושבים שטוב לנו או שמגיע לנו, זה הזמן לפנות לטיפול.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי, או בקיצור הלועזי CBT, הוא טיפול ממוקד במטרה ובמשך, ומונחה על ידי המטפל. לאחר עשרות שנים בהן הטיפול הפסיכולוגי התמקד בטיפול שיחתי ארוך טווח, הקרוי טיפול דינאמי או טיפול אנליטי, התפתח באמצע המאה העשרים הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי. בניגוד לטיפול האנליטי, שהוא פתוח באופיו, בתכנים ובמשך, טיפול זה ממוקד במטרה: ליצור שינוי בדפוס התנהגות ספציפי - בעיקר התנהגויות המושפעות מחרדה, כמו המנעות חרדתית ממקומות סגורים או פתוחים, חרדה חברתית, המנעות בנסיעה ברכבת/אוטובוס/מטוס וכד'.כמו כן הטיפול מכוון להלך חשיבה היוצר מצב נפשי מסויים, כמו מחשבות שליליות המשפיעות על מצב רוח דכאוני. הטיפול נערך על פני מספר מוגדר מראש של פגישות, עם תכנית קבועה ומדורגת של חשיפה לגירוי או לסביבה המעוררת חרדה, וזאת תוך כדי למידת טכניקות של הרגעה עצמית. זהו טיפול המלווה פעמים רבות בשיעורי בית ובלמידה מדוקדקת של מאפייני המצבים המעוררים חרדה ומאפייני התגובה החרדתית. טיפול זה הינו הטכניקה המועדפת במקרים של חרדות ופוביות, וניתן כמובן ללוות אותו בטיפול תרופתי או בטיפול שיחתי.

על פי חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, המטופל מוגן לשם פרטיותו מפני כל העברת מידע של הגורם המטפל בו. כל העברת מידע נעשית באישורו של המטופל וכמובן בידיעתו וגם כאשר גורמי מדינה, כמו במקרים של סווג בטחוני, מבקשים לקבל מידע אודות מטופל, הדבר כרוך בכתב הסכמה של המטופל הנקרא 'ויתור על סודיות רפואית'. שני יוצאים מן הכלל הנם: א. במקרה של מידע לגבי פשע עתידי שמתוכנן על ידי המטופל ומהווה סכנה לאנשים אחרים. ב. במקרה של קטינים שיש חובה להגן עליהם מפני פגיעה על ידי אחרים. ככל, בכל פניה לטיפול יש להעלות את נושא הסודיות עם תחילתו, ואם יש חשש או ספק, יש לדון בנושא בגלוי עם הגורם המטפל, במקרה שנעשתה פניה באמצעות גורם אחר, או במקרה של קטין, כדי שיובהרו זכויותיו של המטופל.