על התפתחות היכולת להכלה // עמי ברונסקי

המאמר הוגש כעבודת גמר ללימודי פסיכותרפיה ונכתב בהדרכת עפרה אשל
תחת השם 'על מרחבי הכלה וחוויה רגשית כפולה'

תקציר

מאז תחילת ימי הפסיכואנליזה, עמדתו של המטפל ביחס למטופל ומשימותיו ואופי התערבויותיו הטיפוליות עברו דרך ארוכה. יש האומרים  כי הפסיכואנליזה השתנתה מימי פרויד ועד ימינו באופן קיצוני יותר מכפי שמקובל להודות. בתחילת הדרך, עמדתו המרוחקת של המטפל נשענה על עקרונות הניטראליות, אנונימיות והנזרות, והרגשות שהתעוררו בו היו מכשלה, כזו שצריך להסיר. בהדרגה, השתנתה משמעותו של המטפל ועולמו הפנימי, באופן שניתן להבינו באמצעות המושג הזדהות השלכתית. אם תחילה התייחסה קליין לתגובת המטפל בתהליך זה, כדבר שיש להזהר ממנו ולחזור לטיפול שלנו, כמטפלים על מנת לעבד אותו ולגבור עליו, הרי שממשיכיה, כמו ביון, ג'וזף ואוגדן, ראו ברגשות המטפל מידע בעל חשיבות עליונה בהבנת המטופל ובעזרה להתפתחותו הרגשית.
גם ביחס למשימתו של המטפל, דרך הפסיכואנליזה רצופה שינויים. מאז הדרישה המקורית של הפסיכואנליזה לפרש את העברה של המטופל, כפי שמדגישים פרויד, קליין, קרנברג ואחרים, נכנסה לזירה הטיפולית ההבנה של תיאורטיקנים כמו ויניקוט, באלינט וקוהוט כי סיפוק צרכיו הראשוניים של המטופל הוא דרך המלך בהליך הריפוי, ורק בהמשך הדרך יופיעו הפירושים, שלא ינתנו דוקא על ידי המטפל. החשיבה בת זמננו ביחס ליחסי מטפל מטופל, מתממשת בכתביה של עפרה אשל, המתארת את דרך הטיפול והריפוי כמצב הזדהותי טרנסצנדנטי חוויתי רגשי ממשי ועמוק של המטפל והמטופל. נפשותיהם המתחברות הן הבסיס ליצירת השינוי.
על מנת להבין את מקומו של המטפל וחוויותיו הרגשיות, האופן בו הוא מכיל את רגשותיו של המטופל ואת רגשותיו שלו, אני מציע שני מושגים: מרחב הכלה, וחוויה רגשית כפולה. המושג מרחב הכלה מתאר כיצד מתפתחת היכולת להכלה רגשית אצל בני האדם. אני מניח כי בדומה להתפתחות תפקודים מנטלים שונים, כמו תפיסת המציאות או הזהות, ממצב ראשוני של חוסר מובחנות למצב של הפרדה בין פנים וחוץ, ייצוגי עצמי וייצוגי אובייקט , כך מתפתחת יכולת ההכלה.
תחילה, יש מצב בו לתינוק אין כושר הכלה רגשית וסביבתו מכילה אותו, באופן שאקרא לו "מרחב הכלה בלתי מובחן". זהו מרחב הכלה חיצוני זולתי, בו הכלת הרגשות נשענת על קיומו של אובייקט חיצוני. ככל שמתפתחת יכולת ההכלה, היא הופכת בהדרגה להיות יותר ויותר פנימית, אישית ומובחנת. זהו "מרחב הכלה פנימי".
חוויה רגשית כפולה – זהו מושג המתאר תהליך אוניברסלי ובסיסי שבו אנשים מזהים וחווים את הרגשות המתעוררים בעצמם ואת הרגשות המתעוררים בזולת, במקביל. משמעות הנחה זו היא שלאנשים ישנה יכולת מולדת, להרגיש את החוויה הרגשית של הזולת. ההכלה, על פי עקרון זה, היא תהליך אוניברסאלי בין אנשים, המכילים רגשית זה את זה.
על מנת להמחיש את המושגים הללו בתהליך הטיפולי, אסיים את העבודה בהצגת מקרה טיפולי.

                                             
 
במהלך שלוש השנים של לימודי הפסיכותרפיה, הנושא המרכזי שעסקתי בו בתהליך התפתחותי כפסיכותרפיסט היה ההתמסרות לחוויה הטיפולית המשותפת למטפל ולמטופל. ההתקרבות, סכנת אובדן השליטה, הויתור על השליטה וקבלה של החוויות והרגשות המתעוררים בטיפול, היו בשבילי תמיד התמודדות המעוררת דריכות ובמובנים מסוימים אף מאיימת. במהלך תהליך ההדרכה והטיפול, כפי שאציג כאן, בדקתי את הקושי שלי לטפל, מעמדה בה אני חווה בעוצמה את הרגשות שמעורר בי המפגש עם המטופל, אינני יודע בכל רגע נתון מה משמעות ההתערבות הטיפולית שלי ואני מסתכן גם בכך שאני שם את עצמי – במובן מסוים – בידיים של המטופל.
במאמריה של עפרה אשל 'מחשבות על הכלה, הזדהות והאפשרות להיות' (2002)  ו'מן 'האשה הירוקה' אל 'שחרזדה' – 'שמכאן' והתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי (2002) היא מתבססת על רעיון ההכלה של ביון וההחזקה של ויניקוט, כשהיא מפתחת אותו ומתארת מצב הזדהותי טרנסצנדנטי חוויתי רגשי ממשי ועמוק של המטפל והמטופל. נפשותיהם המתחברות הן הבסיס ליצירת השינוי. תיאורה את השילוב בין  מושג ההכלה לבין תיאור עבודתו הרגשית של המטפל עם עצמו, עורר בי מחשבות רבות ומצאתי אותו רלוונטי במיוחד לתהליך שעברתי בהדרכה.
לצד ההקשבה לרגשות שמתעוררים בי, כתהליך בסיסי של עבודה על העברה נגדית בטיפול, חוויתי מספר דברים נוספים, מביניהם – המאבק נגד חוויה זו, ההתמסרות לחוויה זו, הבאת החוויה לתוך המרחב הטיפולי ולמידה הדדית שלי ושל המטופל, באמצעות עבודה עם תכנים אלה.
מצאתי חשיבות להתמסרות של המטפל לידיו של המטופל, במובן שהוא מאפשר לתהליכים אישיים שלו, להתקיים תוך הכלה מלאה, לא קלה אך סבלנית, לבוא לידי ביטוי בתוך הדיאלוג עם המטופל, כחלק מניסיון אמיתי לבוא במגע אמפתי עם חווייתו, ולהרחיב את ההבנה של המטופל.
ואכן במהלך ההדרכה, כפי שאדגים גם באמצעות הצגה של תהליך טיפולי מול מטופל מסוים שהבאתי להדרכה, מצאתי את עצמי מתמודד רגשית ואינטלקטואלית כאחד, עם כמה משימות טיפוליות שונות הקשורות לחוויה הרגשית של המטפל והמטופל: האחת היא הקשבה, התכווננות והכלה של חוויות ורגשות שמביא המטופל, השנייה היא הקשבה פנימית לרגשות ולחוויות המתעוררים בי במהלך העבודה בחדר הטיפול, תוך הכלה סבלנית ומלאה ככל שניתן והשלישית היא עבודה עם המטופל ברוח מה שמתעורר בי, והמשך של תהליך הכלה שני, חוזר, כתוצאה ממה שעולה מול המטופל ועמו, בעת העבודה הזו. למעשה, כך לפי הבנתי, עסקתי באפן דו צדדי, בי ובמטופל, בהכלה של חוויה רגשית.
גלגולם של המושגים הבאים לתאר את האופן בו המטפל מתמלא בחוויות רגשיות בחדר הטיפול, הוא ארוך ומורכב. המושג בו משתמשים על פי רוב הוא העברה נגדית, אך טווח המשמעויות שניתן לו הוא מגוון עד כדי פערים משמעותיים בהגדרתו.  פרויד  הטביע את המושג (1910) וסימן למעשה את הקצה האחד של רצף המשמעויות, בכך שראה בו מכשלה, כזו שצריך להסיר. הוא טוען שעל המטפל לדעת על העברתו הנגדית ולהתגבר עליה, כתנאי להפיכתו לאנליסט. אף שהצעד המשמעותי הבא בפסיכואנליזה, לשם חקירת חוויותיו הרגשיות של המטפל הוא מאמרה הקלאסי של קליין שאתייחס אליו מיד, ניתן למצוא בסקירתו של תיאודור יעקובס (1999) על העברה נגדית בפסיכואנליזה, עדות לכך שכבר משנות העשרים היו אנליטיקאים שניסו להרחיב את המושג ולהוציא אותו מהעמדה כי הוא מבטא קונפליקטים אישיים לא פתורים של המטפל.
ללא ספק, הצעד המשמעותי הבא בנושא רגשות המטפל, מגיע ממלאני קליין, שהטביעה את המושג 'הזדהות השלכתית' באופן שנראה כמעט אגבי, במאמרה 'הערות על כמה מנגנונים סכיזואידים' (1946). היא מתארת מושג זה כאחד מכמה מנגנוני הגנה, האופן בו התינוק מסלק או מגרש מתוך עצמו את החוויות הרעות המפוצלות, או דימויי עצמי ואובייקט תוקפניים, לתוך האובייקט ועמם הוא יכול אז להזדהות. קליין מתייחסת לתהליך זה כפתולוגי, כביטוי לפנטזיה אומניפוטנטית.
המושג הזדהות השלכתית הכניס את האובייקט, דמות האם או המטפל והמתרחש בתוכו, לתוך השיח האנליטי וקישר אותם אל עולמו הלא-מודע של המטופל. אחד מממשיכיה של קליין, וילפרד ביון (1959) הרחיב את משמעות המושג על ידי הכנסת המטפל לתוך תהליך  ההזדהות ההשלכתית יותר מכפי שעשתה קליין. הוא מבין אותו כחלק מתהליך קומוניקטיבי ראשוני, בו האובייקט מכיל ומעבד חלקים בלתי נסבלים המפוצלים ומועברים אליו, כשבסופו של התהליך הם מוחזרים מעובדים על ידו, בתהליך של הזדהות הפנמתית . הוא מניח כי קיימת מידה נורמאלית של הזדהות השלכתית, וכאשר זו מתקשרת להזדהות הפנמתית, נוצר הבסיס עליו נשענת ההתפתחות הנורמאלית. הוא מתאר במאמרו 'התקפות על חיבורים' מטופל הנאבק להיפטר מפחדי מוות, שנחוו כעוצמתיים מדי להכילם באישיותו, הוא פיצל את פחדיו והכניסם לתוך המטפל, כשהרעיון היה, ככל הנראה, כי אם יורשה להם להישאר שם די זמן, הם ישונו על ידי הנפש של המטפל ואז יהיה ניתן להפנימם שוב בביטחון. המטופל חווה את המטפל כמסרב לקבל חלקים אלה מאישיותו ולפיכך הוא נאבק להכניסם לתוך המטפל בכפייה, בייאוש ובאלימות, שהלכו וגברו. ביון סבר שבינקותו חווה המטופל הזה אם, שהגיבה לביטויים הרגשיים של התינוק מתוך חובה. תגובה זו הכילה קוצר רוח, במקום לקחת לתוכה ולחוות את הפחד שהילד נוטה למות. הפחד הזה היה הדבר שהילד לא מסוגל היה להכיל. מטופל זה נאלץ להתמודד עם אם שלא יכלה לשאת חוויית רגשות כאלה והגיבה בהתכחשות לזכות הכניסה שלהם, או לחילופין, בכך שהפכה קורבן לחרדה שנבעה מהפנמת רגשותיו של התינוק. המצב האנליטי גרם לביון לחוש בהדרגה כי הוא עד לסצינה מוקדמת מאוד. לדעתו, שחזור זה נותן למטופל הזדמנות חדשה להשתמש בהזדהות ההשלכתית, 'המטופל מרגיש שהוא זוכה בהזדמנות שעד כה נגזלה ממנו'.  ביון מעלה במאמר זה שתי נקודות שהופכות לבסיסיות באנליזה בת זמננו, ממש כפי שעפרה אשל מתארת את התחברות נפשות המטפל והמטופל. האחת היא זכויותיו של המטופל על עולמו הרגשי של המטפל, והשניה היא חובתו של המטפל לקחת אחריות על האופן בו הוא מסכים או נמנע מלהיענות לזכות זו ולהשאיל את עולמו הפנימי למטופל. ביון מדבר על עצמו ועל המטופל ומתייחס ל'סירובי לקבל חלקים של אישיותו' .
אנליטיקאים רבים ממשיכים ומפתחים את רעיון ההזדהות ההשלכתית מעבר לקליין וביון. תומס אוגדן    (1979) מתאר במאמרו 'על הזדהות השלכתית', את האופן בו התהליך שמתאר ביון, מקבל את ביטויו במסגרת הפסיכותרפויטית, כחלק מעבודת המטפל עם ההזדהות ההשלכתית המובילה אל  הריפוי הנפשי. התהליך כרוך בשלושה שלבים: בפנטזיה השלכתית לא-מודעת של הפקדת חלק מן העצמי בזולת, בלחץ בינאישי המופעל על האחר לחוות את עצמו ולהתנהג בהתאם לפנטזיה ההשלכתית הלא מודעת ולבסוף, בעיבוד ה'נמען', האחר, את החוויה שחווה, ובעקבות כך הפנמה מחדש של גרסא ממותנת של אותו היבט של עצמו שנפלט. בטי ג'וזף מתארת כיצד המטופל שנראה לכאורה פסיבי, פועל על מנת לגרום למטפל להיות אקטיבי, לחוש את צרות העין של המטופל, או לתת פירושים סדיסטיים. לדבריה, מטרת המטפל היא להרשות לעצמו לחוות את הלחץ מצד המטופל ולהגיב אליהם באופן פנימי במידה מספקת, כדי שייעשה מודע ללחץ ולתוכן שלו, כך שיוכל לפרש אותם, מבלי כמובן שיידחף לבצע Acting out (1989). אך מידה מסויימת של Acting out מצד המטפל היא לעיתים קרובות בלתי נמנעת בשלבים מוקדמים של פיתוח העירנות לתחושותיו של המטופל (אושונסי 1989) וקובעת עוד יותר את הדמיון בין רגשות והתנהגויות המטפל והמטופל.
מרגרט ליטל (1986) מתארת מצב גופני נפשי ראשוני, שתחילתו ברחם, והיא קוראת לו Basic Unity. האחדות ברחם מספקת את היציבות הדרושה ביציאה לעולם. רק כאשר יתרחש במהלך הטיפול מצב הדומה לזה שהיה ברחם וישמר לאורך זמן מספק ללא הפרעות, החוויה תעבור אסימילציה ותשמש מאוחר יותר כבסיס לדיפרנציאציה ואינטגרציה.
עפרה אשל (2002) מתארת כי 'מוכרח להיות מישהו שנותן עצמו להיות זה שייקח אותם[את החלקים המושלכים הבלתי-נסבלים] לתוכו, שמוסר נפשו ללפיתת התהליך הזה, למימושו ולשימושו. זהו תהליך שיוכל  לקרות רק בחיבור עם נפשו של האחר, איתו ודרכו, כאזור התנסות, עיבוד והתמרה (טרנספורמציה)'. כמו כן היא מצטטת שורת מונחים המתארים את התמסרותו הרגשית של המטפל, ביניהם : מוכנות להעברה נגדית  ורגרסיה בהעברה נגדית של בולאס, מעורבות סימביוטית והתקשרות סימביוטית של סירלס.
עמדתו ומשימתו של המטפל, מאז ימי פרויד ועד ימינו, עברה שינויים רבים. סטיבן מיצ'ל כותב בספרו 'תקוה ופחד בפסיכואנליזה' (1993) כי 'הפסיכואנליזה השתנתה מימי פרויד ועד ימינו באופן קיצוני יותר מכפי שמקובל להודות, וכי ההסתגרות-לכאורה של הפסיכואנליזה נוטה לטשטש שינויים אלה. התמורות בעולם הסובב את הפסיכואנליזה חלחלו אל תוך רעיונותיה ויישומיה ושינו אותם באופן מהותי. מה שנראה כשינויים הדרגתיים, תוספות המתפתחות מתוך תגליות העבר, הוא למעשה, במובן הרחב יותר, תגובות מתפשטות ולעיתים גם קיצוניות לתמורות מרכזיות המתחוללות בעולם שבו המשתתפים בפסיכואנליזה- המטופלים והמטפל כאחד- חיים, אוהבים, עובדים ונאבקים'.
להערכתי, אם נבחן את הסקירה שהחלה בפרויד וקליין, דרך ביון והכרזותיו על תפקידו ומחוייבותו של המטפל, וכלה במושגיה הרגשיים של עפרה אשל ביחס למטפל, נראה אכן את השתקפות דבריו של סטיבן מיצ'ל ביחס לשינוי הקיצוני בפסיכואנליזה.
אך לא רק ביחס לעמדתו הרגשית של המטפל עברה הפסיכואנליזה דרך ארוכה. הדבר נכון גם ביחס למשימתו הטיפולית של המטפל. האתוס הפסיכואנליטי מושתת על חובתו של המטפל לתת פירושים למטופל, מאז ימי פרויד וקליין וממשיכיהם. קרנברג (1984) מתאר את הטיפול הפסיכואנליטי מאז תחילת ימיו, כמושתת על פירוש יחסי ההעברה, ככלי המועדף לטיפול גם בהפרעות אישיות גבוליות. הוא מכנה את הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית 'אקספרסיבית' ומבחין אותה מן הפסיכותרפיה התמיכתית, אותה הוא משייך ללויניקוט, ביון ואחרים ושאינה מסתמכת בעיקרה על פירושים, כפי שאפרט.
ואכן, למול הזרם הפסיכואנליטי המחשיב את הפירוש ככלי העבודה המרכזי התפתח זרם אלטרנטיבי, המתייחס למשימות אחרות לחלוטין הניצבות לפתחו של המטפל, בתהליך הריפוי הפסיכואנליטי. מבין הראשונים לערער על בלעדיות הפירוש היה שנדור פרנצי, בן זמנו של פרויד. בהתאם להדגשתו התיאורטית את הטראומה והחסך, הוא הפך משוכנע יותר ויותר בדבר חשיבותו של האנליטיקאי בסיפוק אהבה וחיבה מדודות, במקום אי סיפוק התנזרותי של צורכי המטופל ומשאלותיו. הוא גם התנגד למה שחש כסידור סמכותני והיררכי של הקשר האנליטי בין אנליטיקאי המחלק פירושים לבין מטופל המקבל אותם. דבר זה הוביל לניסויים חטופים שננטשו במהרה, ב'אנליזה הדדית' בין המטופל לאנליטיקאי, ובמהלכם התחלפו הללו ביניהם בשכיבה על הספה ובהפקת אסוציאציות חופשיות(מיצ'ל ובלאק 1995).
באלינט, שהיה מטופלו של פרנצי וממשיך דרכו, כתב כי מה שמטופלים זקוקים לו, בייחוד מטופלים בעלי הפרעות קשות, איננו סיפוק של משאלות מיניות או תוקפניות, אלא אהבה בלתי מותנית שנחסכה מהם בילדותם. הקרע בקשר המוקדם עם האם יוצר את ה'שבר הבסיסי', שהוא פרגמנטציה וניתוק בליבת העצמי, אותו בא המטופל לרפא. המטופל בא למצוא מחדש הזדמנויות התפתחותיות שהוחמצו, והוא יעשה זאת באמצעות 'הרגרסיה המיטיבה' (1968). גם עמדתו של ויניקוט ברורה, והוא מהווה אולי את הגורם הדומיננטי ביותר בזרם הפסיכואנליטי המציע אלטרנטיבה לדרך הפירוש. ראשית, עמדתו הברורה ביחס לפירוש עצמו. דומה כי דבריו אינם זקוקים לפירוש : 'הדברים שאומר בפרק זה פשוטים בתכלית. אף על פי שמקורם בנסיוני הפסיכואנליטי, לא הייתי אומר שהם יכלו לנבוע מניסיוני לפני עשרים שנה, מפני שאז לא היתה בידי הטכניקה שאיפשרה את תנועות ההעברה שברצוני לתאר. למשל, רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסטינג הפסיכואנליטיים, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על ידי נתינת פירושים. ראוי לשים לב שכוונתי לנתינת הפירושים ולא לפירושים כשהם לעצמם. מחרידה אותי המחשבה כמה פעמים מנעתי או עיכבתי שינוי עמוק אצל מטופלים בקטיגוריית סיווג מסוימת, בגלל הצורך האישי שלי לפרש. אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח. אני חושב שאני מפרש בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל- והוא בלבד – הוא בעל התשובות. אנחנו עשויים לאפשר לו, או לא לאפשר לו להקיף את מה שידוע, או להיעשות מודע לידוע מתוך קבלה'  (1969). עמדתו היא כי תפקידו של המטפל הוא לאפשר למטופל את הופעתו של העצמי האמיתי, זאת בהימנעו מהפרה (Impingement) במהלך הרגרסיה בטיפול. המטפל והסיטואציה האנליטית מספקים למטופל סביבה מחזיקה ובטוחה דיה, במקומות בהם האמהות הראשונית כשלה. לדעתו, ההבנה והנוכחות האמפתית של המטפל, הנם יעילים יותר בתהליך הריפוי, מאשר הפירושים המילוליים הנחווים כחודרניים (1960).
גם היינץ קוהוט, אבי פסיכולוגית העצמי, יצר מהפכה במתודולוגיה של הפסיכואנליזה, ברוחם של פרנצי וויניקוט, גם אם בחר לא לתת להם את הקרדיט לכך. הוא תיאר את האמפתיה והאינטרוספקציה המושאלת כמוקד תהליך הריפוי (1959). הוא ניסה לשים עצמו  בנעלים של המטופל והאמין בראיית  הדברים דרך עיני המטופל, באומרו: 'אמפתיה היא הפעולה המגדירה את שדה הפסיכואנליזה'.  לתפיסתו, ישנם שלושה סוגים של העברת זולתעצמי, המשקפים שלושה סוגים של התנסויות הנחוצים בילדות. העברת מראה, היא הצורך שהמטפל יבין וישקף בחזרה את חוויותיו של המטופל וכך יאפשר לו סוג של סביבה מטפחת בתוכה יוכל המטופל להתחיל לחוש נראה יותר, אמיתי יותר ואיתן יותר מבפנים. העברת האדרה, היא ראיית המטפל כאדם מושלם, דבר המחזק את המטופל  בזכות הקשר שלו עם דמות רבת עוצמה. העברת תאומות, היא ההזדקקות להידמות למטפל, להיות חשוב כמוהו או מתפקד כמוהו. אם העברות אלו אינן מופרעות על ידי פירושים אלא מורשות להתפתח, לא יקרה מה שפרויד צפה, קרי רגרסיה, אלא דוקא התפתחות של תחושת חיוניות ורווחה נפשית. המטופלים מפתחים תחושת עצמי איתנה ומגובשת, עצמי המסוגל לשאת אכזבות ולהתאים את עצמו למציאות החיים. את פעולת הפירוש הוא בוחר לתאר כתהליך של הסבר והוא מדגיש כי 'במהלך פאזות מסוימות באנליזות רבות, במיוחד באנליזות של מטופלים שחוו טראומות חמורות, חייבת פאזת ההבנה להישאר הפאזה היחידה למשך זמן ארוך מאוד'. הוא מדגיש כי ישנם מצבים בהם '...הסיטואציה האנליטית עצמה הופכת להיות העבר הטראומתי והאנליטיקאי הופך להיות הזולתעצמי מחולל הטראומה של החיים המוקדמים'. דבר זה קורה משום שהמטופל חש ש'האנליזה שוברת אותו, כי פירושי הפיל-בחנות-חרסינה המוטעים והמטופשים של האנליטיקאי הורסים אותו'. הוא טוען כמו ויניקוט, באלינט ואחרים, סיפוק הצרכים האנושיים הבסיסים, ולא תסכולם ופירושם, הוא דרך המלך אל הריפוי (1984) שיכלול בהמשך הדרך גם פירושים.
דרך ארוכה אם כן, עברה הפסיכואנליזה, מההינזרות, אנונימיות וניטראליות של המטפל המפרש ועד להיותו סביבה מחזיקה, אמפתית, שאינה נרתעת מלספק צרכים ראשוניים, מהרופא האוחז באיזמל המנתחים של פרויד, ועד למטפל והמטופל היוצרים שינוי באמצעות נפשותיהם המתחברות.
בעקבות קריאתי את הכותבים הללו, התפתחותי מאז ימי האוניברסיטה בה טרם לימדו את קוהוט ועד הפסיכואנליזה ההתייחסותית בת זמננו, ובעקבות העיסוק שלי בהדרכה  בהרחבת יכולת ההתמסרות שלי למטופלים ולמגוון הרגשות המתעוררים בי בטיפולים, החלטתי לנסות ולהמשיג את התהליכים והחוויות הללו במלים שלי. במאמר הנוכחי, אציג את זווית הראיה האישית שלי, המנסה להבין את יכולת ההכלה הרגשית ואת התפתחות היכולת הזו.

מרחבי הכלה
הכלה, הינה פעולה שמבצעת האם עבור החוויות הפרימיטיביות של התינוק המושלכות לתוכה. ביון        (1967) מתאר את האם כמכל המארגן את התכנים המושלכים, אלו שהתינוק אינו יכול לסבול בתוכו, או למעשה להכיל בתוכו, באמצעות העיבוד הרגשי והחשיבתי שהיא עושה, בהבנתה האינטואיטיבית והחלימה בהקיץ שהוא מכנה Reverie . תהליך זה מתרחש באופן דומה בין המטפל למטופל, ביחס לאלמנטים הפרימיטים בעולמו הפנימי של המטופל ומושלכים אל תוך המטפל.
מרגרט וואדל (1988) מתארת את עולם המושגים של ביון, ביחס לחוויה וההתמודדות האימהית למול תינוקה, כהתמודדות שאנו מכלילים להתמודדותו של המטפל למול המטופל. ביון טוען כי לתינוק ישנו צורך לדעת ולהבין את האמת על החוויה של עצמו ומנגד, דחייה ורתיעה מפני אמת זו. ממש כמו המטופלים שלנו. הדרך לאמת עוברת דרך השגת חזקה על החוויה, במובן שהתינוק יוכל להישאר במגע עמה, קשה ככל שתהיה, במקום רק לסלק אותה או לעקוף אותה. יכולתה של האם להחזיק את התינוק ובד בבד להחזיק את החרדה שלו, להמשיך ולחשוב – גם בעת מצוקה וחרדה, באמצעות משאביה הפנימיים, לכך קורא ביון Reverie . מצבים פנימיים של בלבול בתחושות ומצוקה, יכולים להיות מובנים וניתן לחשוב עליהם, כלומר להבין את האמת על החוויה העצמית, אם הם נפגשים בדרך בסיסית, עם המציאות החיצונית. מה שנחווה יכול לקבל משמעות, כאשר הוא נפגש באפן מתאים עם תגובה מהעולם שמחוץ לעצמו. במקור תגובה כזו צריכה לבוא מן האם או מדמות מטפלת. האפשרות לתת משמעות לתחושות של עצמנו, היא לאחר שנתנה להן משמעות על ידי אחר חושב, שעשה איתנו Reverie .
יכולת ההכלה מתפתחת ומבשילה בתהליך ארוך, שעשוי להיות אקויוולנטי  ולסמל את רמת ההתפתחות והבשלות הרגשית וכן את רמת הארגון של האישיות. כפי שישנם תהליכים מנטאליים של התפתחות הזהות ושל התפתחות תפיסת המציאות, ממצב בלתי מובחן למצב של מובחנות ונפרדות, על פי אותו עקרון מתפתחות יכולת ההכלה הרגשית.

מספר כותבים מרכזיים, בהם מרגרט מאהלר, אדית יעקובסון, קרנברג וויניקוט, מתייחסים למצב ההתפתחותי הראשוני, בו אין מובחנות בין התינוק לאובייקט, בין העולם הפנימי לבין המציאות החיצונית. יעקובסון (1964) מתארת 'נרקיסיזם ראשוני', שלב בלתי מובחן של התפתחות, בו ישנו קתקסיס של 'העצמי הפסיכופיזיולוגי הראשוני' המתרחש על ידי התעוררות וירידה של מתח פיזי. ב'נרקיסיזם המשני' ההשקעה הליבידינאלית הנה כלפי ייצוג בלתי מובחן של עצמי ואובייקט. בהמשך, כשתהיה הבחנה הדרגתית של ייצוגי עצמי ואובייקט, תהיה הבחנה גם בהשקעה הליבידינאלית.
ויניקוט (1951) במאמרו ' אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר', מתאר באמצעות מושג האילוזיה את שלב ההתפתחות הראשוני, בו השד, הוא חלק מן התינוק. הוא נתון כביכול לשליטתו המאגית של התינוק. כאשר הוא יונק, הוא עושה זאת משד שהוא חלק מעצמו. בהדרגה, באמצעות אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר, הוא מתפתח לכוון של קבלתו של העולם, של המציאות האובייקטיבית, משימה שויניקוט טוען שאינה מסתיימת לעולם.
בהתאמה לשתי דוגמאות אלה, של מצב ראשוני של חוסר הבחנה בין פנים וחוץ ובין עצמי ואובייקט, ניתן להבין את רעיון ההכלה הרגשית. באופן דומה, ישנו מצב בו לתינוק אין כושר הכלה רגשית וסביבתו מכילה אותו, באופן שאקרא לו "מרחב הכלה בלתי מובחן". זהו מרחב הכלה חיצוני זולתי, בו הכלת הרגשות נשענת על קיומו של אובייקט חיצוני. ככל שמתפתחת יכולת ההכלה, היא הופכת בהדרגה להיות יותר ויותר פנימית, אישית ומובחנת.
במצב של מרחב הכלה חיצוני - בלתי מובחן, בשלבים התפתחותיים מוקדמים, במצבים פתולוגיים או רגרסיביים, הרגשות אינם יכולים להיות מוכלים בתוך המרחב האישי של הפרט, הם עולים בעוצמה רבה ובאיכות מציפה ופורצת גבולות. מי שנמצא בסביבתו של התינוק/ האדם, חווה את הרגשות הללו בעוצמה ובגולמיות שבה הם עולים. דוגמא הממחישה זאת, היא שבמצבים של פתולוגיות קשות, יש צורך בקהילה טיפולית, מעבר לנוכחות של מטפל אחד, שגם הוא חווה הצפה רגשית באפן גולמי, כך שהוא אינו יכול להכיל לבד את הרגשות הללו. על מנת להכיל ולטפל, הוא זקוק להסתייע במרחב הכלה גדול, של גורמי טיפול נוספים (כמו מקרים של טיפול בהפרעות בורדרליין במחלקות אשפוז).
כך, כשם שמתפתחת יכולת לנפרדות ודיפרנציאציה בין העצמי לאובייקט וכשם שמתפתחת היכולת לתפיסת מציאות תקינה, כך מתפתחת היכולת להכלה רגשית מובחנת, היכולת של האדם להחזיק את הרגשות יותר ויותר בתוך עצמו ולתת להם משמעות. מדובר ברצף התפתחותי להשגת יכולת הכלה, תחילה קיים מרחב הכלה בלתי מובחן ובהמשך מתפתח מרחב הכלה אישי ומובחן.
כשם שבטיפול משתחזרים שלבי התפתחות מוקדמים, בהם המטפל מאפשר למטופל לקיים ולשחזר את האילוזיה, לפי ויניקוט, או מצבים בהם הוא מאפשר למטופל לחוות אותו כאובייקט אידיאלי או לספק לו מירוינג, כך ניתן להגדיר את משימתו של המטפל במושגים רגשיים של הכלה. תפקידו של המטפל  הוא להיות בתוך מרחב הכלה בלתי מובחן, להכיל את רגשותיו של המטופל כחלק מחוויה של שלב התפתחותי זה, באפן סוער, מבולבל, להילקח פנימה ולהילפת בתהליך זה (כפי שמיטיבה לתאר זאת מן הזווית הקלינית עפרה אשל, במאמרה המצוטט).
בדומה לטענתו של קוהוט (1984), שהצורך בקיום זולתעצמי עובר התפתחות ושינויים, אך לעולם האדם זקוק לזולתעצמי ולעולם צריך לספק את הצרכים הנרקיסיסטים, ובדומה לאמירתו של ויניקוט (1971), שהתפתחות היכולת לתפיסה אובייקטיבית של העולם היא תהליך שלעולם אינו נשלם לגמרי, כך נכון הדבר גם לגבי התהליכים הרגשיים. לעולם זקוק האדם למי שיכיל את רגשותיו, שיסייע לו בהכלה ויהיה חלק ממרחב ההכלה שלו. לעולם לא יהיה מרחב ההכלה פנימי ומובחן באפן מושלם. כשם שיש לאדם היכולת לספק לזולת את צרכי הזולת-עצמי השונים, כך ישנה היכולת לספק לזולת הכלה רגשית, כלומר להוות חלק ממרחב ההכלה של הזולת.
הטענה שברצוני לבסס היא, שמדובר למעשה בתהליך אוניברסאלי בין אנשים, המכילים רגשית זה את זה. כפי שכל אחד זקוק לזולת שיהיה חלק ממרחב ההכלה שלו, בהתאמה, יש לו היכולת לשמש חלק ממרחב ההכלה של הזולת. על מנת להבהיר זאת, אשתמש בהמחשה, בעזרת המושג 'חוויה רגשית כפולה'.

החוויה הרגשית הכפולה – של עצמי ושל הזולת
מושג זה – שאני מנסח אותו באופן ניסיוני על מנת להבין תהליכים רגשיים ותהליכי הכלה - מתייחס לתהליך הבסיסי שבו אנשים מזהים וחווים את הרגשות המתעוררים בעצמם ואת הרגשות המתעוררים בזולת. יכולת זו הנה הבסיס המאפשר את תהליך ההכלה של רגשות הזולת. אם האדם יכול להרגיש את רגשותיו של הזולת, הוא יכול להתייחס, להתמסר, להחזיק את הרגשות הללו - להיות עם הזולת בחוויה ולהכיל אותו.
המחקרים של אקמן ושות' (1972,1982), מתמקדים בטענה כי היכולת לזהות את רגשות הזולת היא אוניברסאלית והיא קורית באפן הדומה לזיהוי ולחוויה הפנימית של אדם את רגשותיו.
רות שטיין(1991)מתייחסת להכרה התיאורטית הגוברת  בחשיבות המכרעת של יחסי תינוק-דמות מטפלת ושל תפקיד האיתות הרגשי המתקשר את הצרכים, הכוונות והסיפוקים, שהוא מניע ומספק אינדיקציות וחיזוקים, לא רק לשם סיפוק צרכים, אלא גם ללמידה, אהבה ולחקירה. לדבריה, הזמינות הרגשית של הדמויות המטפלות בינקות נחשבת כמאפיין המרכזי המעודד צמיחה בחוויית הטיפול הראשונית. מצב זה של -ness‘we’ התאמה ומכווננות רגשית הינו תופעה חיונית לשם התפתחות רגשית. מכווננות רגשית היא הליך מורכב מאוד ולא מילולי הנשען על תפיסה באמצעות מגוון אופנויות חושיות ובצורות שונות, (אינטנסיביות, משך, קצב) המתורגמים לרגשות. תהליכים אלה מתרחשים בין האם לתינוק ובמידה מסויימת, בין כל שני אנשים המתייחסים זה לזה (שטרן,1985).
העובדה שבני אדם כה מיטיבים לקלוט את רגשות האחר ולשדר לו את רגשותיהם באינטראקציות המתרחשות במהירות של חלקיקי שנייה, מתחת לסף תודעתנו, זוכה בימינו למקום מרכזי במחקר המוח בטכניקות הדמיה וגם בתצפיות באינטראקציות הלא מילוליות בין תינוקות והוריהם (ביבי ולחמן 2000). כוונתי היא להמשיך בצעד אחד הלאה את רעיון האוניברסאליות של אקמן ולהרחיב את התוקף שלו מעבר לתחום זיהוי הרגשות- אל הפן של החוויה הרגשית. משמעות הנחה זו היא שלאנשים ישנה יכולת מולדת, אוניברסאלית, להרגיש את החוויה הרגשית של הזולת. ההכלה, על פי עקרון זה, היא תהליך אוניברסאלי בין אנשים, המכילים רגשית זה את זה.
אני מניח כי שני התהליכים הרגשיים, היכולת של האדם לחוות רגשית את מה שמתעורר בו והיכולת של האדם לחוות את הרגשות המתעוררים בזולת, מתקיימים באפן בד בבדי ולמעשה מתרחשת חוויה רגשית כפולה.
ההתנסות מלמדת אותנו שכאשר אנו נחשפים לאדם החווה בעוצמה או מופעל על ידי רגש, חיובי או שלילי, מהר מאוד מתעוררת בנו חוויה רגשית ביחס אליו. אמנם אנחנו חשים כאילו מתעוררים בנו רגשות כלפי האדם שמולנו, כתגובה להתנהגותו, אך בו בזמן אנו מרגישים למעשה גם את החוויה הרגשית המתעוררת בו. האם מרגישה את החרדה שהתינוק שלה מרגיש, את הזעם שלו או את האושר שלו (ביון, 1959).
על פי עקרון החוויה הרגשית הכפולה, גם אם איננו מבחינים בכך, אנו חווים רגשות משלימים ורגשות מקבילים. הרגש המתעורר בנו ביחס לזולת, כעס, דחייה, חמלה, משיכה, חיבה וכד', זהו רגש משלים. הרגש המקביל, הוא אותו הרגש, החוויה הרגשית הדומה לזו שהזולת מרגיש. ההבחנה בין שני סוגי רגשות אלה עשויה לעתים להיות קשה מאוד, שכן בתודעה שלנו אנו נוטים לתפוס על פי רוב את רגשותינו כחוויה רגשית משלימה, איך אנו מרגישים כלפי הזולת.
התייחסות לשני סוגים של חוויה רגשית מופיעה אצל ראקר (1953) במאמרו 'תרומה לבעיית ההעברה הנגדית'. הוא הדגיש את תפקיד ההעברה הנגדית ככלי, חדש באותה עת, בעבודה הטיפולית. הוא מבחין בין שני סוגי העברה נגדית, בהתאם לשתי צורות ההזדהות. האחת, הקונקורדנטית, בה המטפל מזהה את האגו שלו עם האגו של המטופל ובאופן דומה עם שאר חלקי האישיות של המטופל, האיד והסופר אגו. בסוג השני של ההעברה הנגדית, האגו של המטפל מזוהה עם האובייקטים הפנימיים של המטופל, והוא קורא לסוג זה העברה נגדית משלימה. הוא טוען כי ההזדהות הקונקורדנטית היא על פי רוב אמפתית ומבטאה את עמדתו המבינה ואת ההעברה הנגדית החיובית. ההזדהות המשלימה מבטאת רמה גבוהה יותר של קונפליקט, והיא תגבר כאשר המטפל יכשל בלחוש הזדהות קונקורדנטית.
המושגים של ראקר והשימוש במושגים כמו אמפתיה, או הזדהות השלכתית, מניחים את הבסיס להבנה כי לא כל חוויה רגשית המתעוררת בנו, היא רגש אישי ופנימי, שלנו, המתעורר כלפי הזולת. מושג כמו 'הפקדה' של רגשות, מניח את קיומו של מקור אחר, שלא מתחיל בנו, לרגשות שאנו חווים.
ניתן אם כן לאמור, כי החוויה הרגשית הכפולה היא תהליך אוניברסאלי טבעי, המאפשר לנו לחוות רגשית לא רק את רגשותינו אנו, אלא גם את רגשותיו של הזולת. אולם בין היכולת לחוות רגשות אלה ובין היכולת להתייחס לזולת ואל החוויה הרגשית שלו, להכיל אותה ולהחזיק אותה, עומדת השאלה באיזו מידה מפותחת יכולת ההכלה הרגשית, באיזו מידה מרחב ההכלה של האדם הוא פנימי ומובחן, או שמא חיצוני ובלתי מובחן.
ככל שמרחב ההכלה של שני הצדדים, המכיל והמוכל, הינו פחות מובחן ויותר חיצוני, ניתן להניח כי החוויות הרגשיות שלהם תהיינה גולמיות יותר ועוצמתיות יותר. מצד אחד, זקוק זה (הסובייקט) לזולת שיהיה פנוי להוות חלק ממרחב ההכלה שלו, שכן הוא מתקשה להכיל באפן פנימי ונפרד את רגשותיו. מצד שני, יכולתו של זה (האובייקט) להתייחס לחוויותיו הרגשיות של האחד, מוגבלת אף היא.
ככל שמרחב ההכלה של שני הצדדים, המכיל והמוכל, הינו יותר מובחן, פנימי ונפרד, ניתן להניח כי חוויותיהם הרגשיות יהיו מוכלות יותר בתוך עצמם, מפותחות יותר, ובעלות משמעות אישית מובנת יותר. או אז, זקוק האחד (הסובייקט) לזולת שיהיה חלק ממרחב ההכלה שלו, אך לא באפן מוקצן. הזולת (האובייקט) מאידך, יהיה פנוי ומסוגל יותר, להתייחס לחוויה הרגשית של האחד, לחוות אותה ולהשתתף בה.
אני מציע לראות דרך הפריזמה של התפתחות יכולת ההכלה הרגשית, שני מושגים מרכזיים הקשורים לחוויות רגשיות המתרחשות בהקשר הבינאישי : ההזדהות ההשלכתית והאמפתיה. ככל שמרחב ההכלה הוא פחות מובחן, יותר חיצוני וזולתי, הרגשות של האובייקט והסובייקט, המכיל והמוכל, הם יותר גולמיים ועוצמתיים, מרחב ההכלה אינו מצליח לשמור בתוכו את הרגשות הללו ואנו קוראים לתהליך ההכלה המתרחש - הזדהות השלכתית. זאת, משום שעל פי עקרון החוויה הרגשית הכפולה, הזולת (האובייקט) חווה את הרגשות הגולמיים והעוצמתיים הללו (של האחר) באופן דומה. האובייקט אינו מפקיד בזולת את רגשותיו. למעשה הזולת מרגיש אותו, באופן עוצמתי לפי מידת ההתפתחות הרגשית של שניהם.
באותו אופן, על פי עקרון זה, ככל שמרחב ההכלה של האדם הוא מובחן יותר, פנימי ואישי, רגשותיו מוחזקים בפנים, ונחווים באפן ממותן ומשמעותי יותר, בשל תהליך ההכלה הפנימי שהם עוברים (לרוב אצל המטפל). גם אצל הזולת יחוו רגשותיו באפן כזה, ותהליך ההכלה המשמעותי והממותן, יקרא אמפתיה.
לא מדובר למעשה בשני תהליכים בעלי איכות בסיסית שונה, האמפתיה וההזדהות ההשלכתית, אלא באותו תהליך הפרוס על גבי רצף, בקצהו האחד הכלה חיצונית 'הזדהותית השלכתית' ובקצה השני הכלה פנימית 'אמפתית'.

דוגמא טיפולית
מדובר בבחור בן 20 שפנה ביוזמתו לטיפול, במהלך שירותו הצבאי. הוא רווק ומתגורר עם הוריו. הוא הצעיר מבין שלושה ילדים, ואחד מאחיו חולה נפש. את הקטע הטיפולי שאציג, מתרחש כ -5 חודשים לאחר תחילת הטיפול. התחושה המרכזית שעלתה כאשר הבאתי אותו להדרכה, הייתה כי אני מאוד זהיר, עצור וחושש, כאילו אני 'הולך על ביצים'. הבנתי, כי במהלך חודשי הטיפול הראשונים ניסיתי מספר פעמים להתייחס לתכנים שא' הביא וחשתי כי אני נתקל בדחייה חזקה, שעוררה אצלי באפן לא מודע, פחד מלהתייחס באפן חופשי וספונטאני לתכנים שהוא מביא, עד כי אני מוצא את עצמי משקף לו דברים, מהדהד את דבריו, אך לא הרבה יותר מזה.
בפגישה הבאה מביא א' את תחושת התסכול שלו משירות צבאי משעמם ומבוזבז. הוא חש עצמו דומה למלחין מוזיקה קלאסית ידוע, שסיפור חייו הטראגי מעורר אצלו הזדהות רבה. כיוון שהתערבויות טיפוליות ביחס לתכנים שהביא עוררו התנגדות והסתגרות, ניסיתי להגיע אליו, דרך הבעת התעניינות  בעיסוק שלו במוזיקה קלאסית, המהווה מרכיב חשוב בעולמו, כמוזיקאי. תחום זה קרוב מאוד גם ללבי, ומתפתחת בינינו שיחה ארוכה על מוזיקה. הוא מתאר את המשמעות העצומה של הנגינה בשבילו. לראשונה מזה זמן, חשתי שזו היתה שיחה קרובה ומשמעותית. עם זאת, במהלך השיחה הרגשתי כאילו הוא מתעלם מקיומי ומכך שלא הסתרתי את התעניינותי במוזיקה, ואף הרגשתי מצידו לעג והתנשאות, כלפי כל מי שאינו בעל טעם 'איכותי' כמו שלו במוזיקה.
בפגישה הבאה, הוא מבטא מיד אחרי שתיקה קצרה, את הרצון שלו שאהיה יותר אקטיבי, שאשתף אותו יותר, שאענה לו באפן מפורט כאשר הוא שואל מה שלומי. סגנון הדיבור שלו נהיה יותר ויותר לעגני, ציני, הוא נראה במצב רוח מרומם עד כדי שהוא מתקשה לעצור את עצמו. אני מתייחס לעמדה הצינית הזו שלו, לאור התחושה שלי שאני משתף אותו בה, שהשיחה הקודמת נחוותה בעיני דווקא כהתקרבות בינינו. התגובה שלו היא כעס עצום שלא ראיתי אצלו עד היום. הוא מדבר על כך שאין שום אפשרות של התקרבות בינינו וכועס על עצם הרמיזה שלי. אני מרגיש כמה קשה לי להיות מותקף ובו בזמן להמשיך ולברר אתו את הרגשות שלו, ולהיות קשוב למה שהוא מעורר בי. אני מברר אתו איך הוא הרגיש בפגישה הקודמת בה דיברנו על עולם המוזיקה שלו, שהוא גם חלק מהעולם שלי. הוא הרגיש שאני עושה זאת ממרחק, כאילו לעולם לא נוכל באמת להתקרב.
בפגישה הבאה הוא מדבר על נסיעה אפשרית לחו"ל, ומעלה את המשאלה שהיינו יכולים לנסוע ביחד, לטייל ביחד. לאחר שאנו מדברים על המשאלה שלו לקרבה כלפי, אני משקף לו את מה שהרגשתי ממנו, שהוא היה רוצה שהקשר בינינו יהיה חברי ולא קשר טיפולי. הוא שוב נעשה ציני, ממש עושה לי הצגה ומדבר כמו מטפל, כאילו בצחוק "תגיד מה אתה חושב על זה, תרחיב". אני מרגיש שוב את התוקפנות שלו, הדחייה אותי ואת ההתייחסויות הטיפוליות שלי. אני חש כאילו אני ממש נאבק נגד הדחף לצחוק אתו, להחליף נושא. בעבר, הייתי נסוג מהעמדה הטיפולית בנקודה כזו, אך הפעם אני חוזר על ההעדפה שלו שיהיה בינינו קשר חברי, ושואל אותו אם יתכן שקשה לו להרגיש שהוא המטופל ואני המטפל. סוף סוף הוא משתתק. הוא שוקע בכסא, בעצמו, ונראה לי כאילו הוא מנסה להקשיב לי. הוא אומר שאולי הוא לא יודע מה זה להיות מטופל. אני מציע שזה נכון לא רק מולי, אולי הוא לא מכיר את ההרגשה שמטפלים בו. קישרתי זאת למה שכבר דיברנו עליו בעבר, שהוא תמיד זה שמנסה להתאים את עצמו, למצוא חן, להיות מכוונן למה שאחרים רוצים ממנו. הרגשתי שדברי מגיעים אליו. הפגישה מתקרבת לסיומה והוא מתיישר בכסא ואומר, הפעם בחיוך :" אני מציע לך לחשוב על זה לפעם הבאה".
בפגישה הבאה הוא חוזר לעסוק בנושא שלנו. הוא אומר שהוא מרגיש שזו אינה האחריות שלו להיות מטופל, אלא שזו האחריות שלי לטפל בו וללמד אותו להיות מטופל. הוא מבטא לראשונה חוסר אונים אמיתי, אומר שהוא אינו יודע להיות מטופל ושהוא זקוק לעזרה. כשאני שואל אם הוא יכול להסביר לי במה, הוא מעלה את התלות הקשה שהוא מפתח בקשרים, ההיקשרות וההיסחפות האובססיבית שלו ותחושת חוסר האונים העצומה המתלווה לזה. אני יכול להבין כעת, איך הוא מגן על עצמו, בעזרת ההומור והציניות, בעזרת הפסאדה הבטוחה והכוחנית לעיתים, מפני הכמיהה שלו לקשר קרוב, משמעותי ואולי אינטנסיבי מאוד. ההודאה שלו בזה ובביטוי צורכי התלות הללו, הם קשים מאוד עבורו.
בתקופה זו בטיפול, אני חוויתי כמוהו, את הנסיגה לעבר עמדה נמנעת, מתוך תחושה של פגיעה, וגם כאשר ניסיתי להתמודד עם זה בעזרת ההדרכה, פגשתי שוב את אותה תחושת פגיעות, את הבושה להודות בצורך שלי - ההכרה שלו באהבה ובחשיבות של המוזיקה בשבילי. כאשר בחרתי לנסות להתקרב אליו דרך התחום הזה, חשתי דחייה קשה מאוד. בעזרת ההדרכה, יכולתי להכיל את ההרגשה הזו, לשרוד את התוקפנות שלו, להביא בכנות ככל שיכולתי, את התחושות שלי ולהיעזר בהן על מנת לתת מקום לכל התחושות הללו אצלו.
משלב זה בטיפול, א' מדבר באפן גלוי וישיר הרבה יותר על הקשרים שהוא יוצר, משהו משמעותי משתנה באפן בו הוא מקשיב להתייחסויות שלי, גם ביחס לקשרים שלו, וגם ביחס לקשר שלנו.
במושגים של 'חוויה רגשית כפולה' ו'מרחב הכלה' אני יכול להבין את המאבק שלי, בעזרת ההדרכה, להיפתח כלפי הרגשות המתעוררים בי וכלפי רגשותיו, בחוויה הרגשית הכפולה, להישאר קרוב ופגיע במקום להימנע ולסגת, כביטוי לניסיון שלי לאפשר לעצמי להפוך לחלק ממרחב ההכלה שלו. הכלת רגשות הכמיהה, הדחייה והפגיעות, כנגד הנטייה הראשונית שלי להימנע מהם ולהגן על עצמי, היא שאפשרה לנו לפתח לראשונה דיאלוג טיפולי משמעותי. בנקודה משמעותית זו, אף שציפיתי שהוא ימשיך להתקיף אותי ולפגוע בי כמטפל, הידיעה שחווית הפגיעות שלו עברה אלי בחוזקה והגבירה את תחושת הפגיעות שלי, אפשרה לי לשרוד את המתקפה ולא לוותר על הדיאלוג הטיפולי אתו. בהדרגה יכול גם הוא להכיל ולבטא את רגשותיו במרחב הטיפולי. בשלב זה של הטיפול הוא יכול לבטא בצורה פתוחה וכנה את צרכים הבסיסיים שלו, להכרה, לתלות ולקרבה.
 
דיון

משימתו של המטפל, להיות סביבה מחזיקה למטופל, להכיל את רגשותיו ומעבר לכך להבין אותו ולהציע לו את ההבנה הזו, בצורה של פירושים, הנה משימה בעלת מורכבות רבה, מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. בתוך סביבה טיפולית המלאה רגשות עוצמתיים, חייב המטפל לכוון את כוחותיו לכוונים שונים. את חלקם עליו להפנות להכלת רגשותיו הוא והבנת התהליכים הרגשיים העוברים עליו, בהקשר של יחסיו עם המטופל ואת חלקם,  באופן נפרד להפנות לעצמו, כאדם שלם המתמודד עם מורכבות משל עצמו.
מטרת העבודה היא להציע למטפל הבנה תיאורטית של התהליכים העוברים עליו בתוך חדר הטיפול וביחסים עם המטופל , על מנת לארגן את הבנתו ולסייע לו לתת משמעות מעט יותר מובנית וברורה לתהליכים עמם הוא מתמודד. אני מאמין כי ההבנה שלנו כמטפלים, מהו המקור ומהי המהות של מגוון הרגשות עמם אנחנו מתמודדים ואותם אנו מכילים בטיפול, מסייעת לנו במשימתנו להבין את המטופל, להכיל אותו, לספק את צרכיו ולהתמקד במשימתנו, שאינה תמיד טריוויאלית כלל ועיקר – לטפל במטופל.
עמדתו ותפקידו של המטפל בטיפול עשויים להיות מאוד מבלבלים. מצד אחד אנו משמשים למטופל סביבה מחזיקה ומכילה, מייצגים דמות של אם-תינוק ומקומנו בעולמו של המטופל איננו כשל דמות אמיתית ונפרדת. מן הצד השני, התפתחות התפיסות הטיפוליות בנות זמננו, מתייחסות אל המטפל יותר ויותר כמישהו שיש לו קיום אמיתי, ייחודי ומשמעותי, גם בשביל עצמו וגם בשביל המטופל. התנועה הזו, מדמות שאינה קיימת באמת, אם-שקופה או אם שהיא כמו אויר, חיונית אך בלתי נראית, לעבר היותנו דמויות  ממשיות עבור המטופל, זו התנועה אותה אני מנסה להסביר ולהבין באמצעות המושג 'מרחב הכלה'. בתחילת ההתפתחות המוקדמת בינקות ובתחילת תהליך הטיפול, נוכחותנו הבלתי נראית, הנה כמרחב הכלה בלתי מובחן, חיצוני, כחלק מעולמו של המטופל שאנו כמו נבלעים בתוכו. בהמשך ההתפתחות בטיפול, הנפרדות והנבדלות בקיומו של המטופל וכן בקיומו של המטפל, הופכת אותנו כמטפלים, לחלק קטן יותר בהכלתו, כאשר כעת למטופל יש יותר ויותר מרחב הכלה פנימי, בו הוא מכיל את עצמו יותר ויותר.
מבחינת החוויה הרגשית, ישנו עירוב ברגשות המתעוררים בנו.  בחלקו, אלו  הרגשות שלנו, ביחס לעצמנו ולמטופל, ובחלקו אלו הם רגשותיו של המטופל. בשלב הראשוני של הטיפול, כאשר מרחב ההכלה של המטופל הינו יותר בעל מאפיינים של מרחב חיצוני וזולתי, אנו מרגישים כמו שני אנשים שונים, משום שאנו מרגישים את עצמנו ואת המטופל, בחוויה רגשית כפולה, בעוצמה גבוהה ובתדירות גבוהה. חוויה זו, שהנה למעשה המשימה הבסיסית שלנו כמטפלים, נושאת אופי אינטנסיבי ולעיתים מבלבל, משום שאנו לא מורגלים בהבנת עולמנו הרגשי, כמתייחס לעולמו הרגשי של אדם אחר ולמעשה מושאל בשבילו. הבנת המושג חוויה רגשית כפולה, אמור לסייע לנו לשאת מגוון רגשות, בעוצמות משתנים, בעלי תכנים משתנים, שהמקור שלהם הוא מגוון. חלק הוא רגשותינו אנו, וחלק אחר הוא הרגשות שאנו מרגישים את הזולת.
הבנת המתרחש בחדר הטיפול בעולם הרגשי של המטפל והמטופל, הנה אמצעי לתת משמעות להתמודדות שלנו בטיפול. הבנת תהליכים אלה במושגים חוויתיים ולא במושגים מופשטים, ביכולתנו להרגיש את רגשותינו או את רגשותיו של הזולת, במקום במושגים של רגשות המושלכים או מושמים באחר, היא משמעותית בעיני על מנת להתמודד עם הרגשות. כך החוויה שלנו מובנת באופן אינטואיטיבי ולא באמצעות מושגים מופשטים ולעיתים רחוקים מן החוויה. הבנת ההכלה של רגשות, כמתקיימת במרחב הנמצא בין המטפל למטופל,  לא רק עולה בקנה אחד עם מושגים טיפוליים המוכרים לנו, כמו המרחב האנליטי, אלא גם ממחישה חוויות אנושית בסיסיות כמו קרבה ומרחק בקשר בין אנשים, הנכונות להתקרב, להיות שם בשביל האחר, להתמסר, להתחבר ולתת את עצמנו.  פעולות אלו שאנו עושים, כמעשים אנושיים בסיסיים, הן גם דוגמא ומודל למטופלים, שיעשו בהמשך עם עצמם את מה שהדמות המטפלת עשתה עמם ובשבילם.

ביבליוגרפיה
(לפי סדר ההופעה בטקסט)

1. עפרה אשל (2002) מחשבות על הכלה, הזדהות ועל האפשרות להיות, שיחות, כרך ט"ז, חוב' מס,2.
2. עפרה אשל (2002) מן 'האשה הירוקה' אל 'שחרזדה' – 'שמכאן' והתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי, שיחות כרך ט"ז, חוב' מס' 3.

3. Freud,S. (1910) The future prospects of psycho-analytic therapy.S.E.,11.

4. Jacobs, T.J (1999) Countertransference past and present: A review of the concept. Int.J.of. Psycho-Anal. 80: 575-594.

5. Klein,M. (1946) Notes on some schizoid mechanisms .In Developments in psychoanalysis, ed. J.Riviere.London: Hogarth press,1952,pp. 292-320.

6. Bion,W.R (1959) Attacks on linking, International Journal of Psychoanalysis, 40.

7. Bion,W.R (1967) Second thoughts: Selected papers on psychoanalysis. New York: Basic Books.

8. Little, M.(1986) On basic unity (primary total undifferentiatedness. In: G Kohon(Ed), The British school of psychoanalysis: The independent tradition. Pp.136-153, London, Free Association Books.
9. Ogden,T. (1979) On Projective Identification, International Journal of Psychoanalysis,60.

10. Joseph,B.(1989) Psychic Equilibrium and psychic Change: Selected Papers of Betty Joseph, M,Feldman and E bott Sipillius (eds), London: Routledge.

11. Oshaughnessy,E.(1989) ‘Enclaves and excursions’. Unpublished paper given to the British Psycho-Analytical Society.

12. Waddell. M.(1988) Infancy. In Inside Lives, Tavistok Clinic Series, 28-29.

13. Mitchel,S. (1993) Hope and dread in psychoanalysis. New York: Basic Books.

14. Kernberg,O. (1984) Severe personality disorders. Yale University.

15. Mitchel,S. & Black,M. (1995) Freud and beyond. New York: Basic Books.

16. Balint,M. (1968) The Basic Fault. London:Tavistock.

17. Winnicott,D.W. (1968) The use of  the object and relating through identifications. In : Playing and Reality. Middleesex, England: Penguin,1974.

18. Winnicott,D.W. (1960) The theory of parent-infant relationship. In : The maturational processes and the facilitating enviroment. New York: International Universities press, 1965.

19. Kohut,H.(1959) Introspection, empathy and psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association,7,459-483.

20. Kohut,H. (1984) How does analysus cure? Chicago: University of Chicago press.

21. Jacobson,E.(1964) The Self and the Object World. New York: International Universities Press.

22. Winnicott,D.W. (1953) Transitional Objects and Transitional Phnomena, International Journal of Psychoanalysis, 34.

23. Kohut,H. (1984) How Does Analysis Cure? Chicago: University of Chicago Press.

24. Ekman,P.,Friesen,W.V. & Ellsworth,P. (1972) Emotion in the Human Face: Guidelines for Research and an Integration of Findings.New-York:Pergamon.

25. Ekman,P. (1982) Emotion in the Human Face. Cambridge University Press.

26. Stein,R. (1991) Psychoanalytic Theories of Affect.  Praeger.

27. Stern,D.N. (1985) The Interpersonal World of The Infant. Basic Books.

28. Beatrice Beebe & Frank Lachman. (2002) Infant Research and Adult Treatment: Co-constructing interactions, Hillside NJ & London: The Analytic Press.
29. Racker,H.(1953).The meaning and the uses of countertransference. In:                                          Transference and Countertransference, 1968. London: Hogarth.