כמעט בעקבות כל דיווח על נפילת טילי קסאם בשדרות, או קטיושות במלחמת לבנון השניה, מגיעים הדיווחים על נפגעי החרדה. לפעמים קוראים להם נפגעי הלם. המדינה שלנו מלאה קרוב לודאי, באלפים או בעשרות אלפי אנשים כאלה. מפיגועים וטילים, אבל לא רק. גם אחרי תאונות דרכים, יומיומיות, או תאונות רכבת שלמדנו להכיר בשנים האחרונות. גם אחרי מקרי תקיפה פיזית או תקיפה מינית, גם אחרי אסונות טבע. בז'רגון המקצועי קוראים לזה 'תגובה לדחק חמור'.
כל אימת שאדם נחשף לארוע שהוא מסכן חיים, כמו טילים, פיגועים, תקיפה , וכמובן כל מצבי הלחימה שחיילים חשופים להם, הוא חש כאילו פגש את המוות פנים אל פנים. כל מנגנוני ההכחשה שמשרתים אותנו ביום יום, שבזכותם אנחנו נוסעים במכונית או באוטובוס למרות כמות ההרוגים המדהימה, הנכונות של בחורים ובחורות צעירים ללכת לשדה הקרב מבלי להבין את משמעות המוות, כל מנגנוני ההכחשה הללו קורסים בבת אחת. אז מופיעה התגובה ההפוכה לחלוטין : המוות נדמה כאילו הוא זמין ואורב לנו בכל פינה, הפחד והאימה הופכים לחזות פני החיים. התגובה שבתקשורת קוראים לה 'פגיעת חרדה' היא סוג של הלם ואימה מעורבים : בכי, התרגשות, פעילות יתר של הגוף, תחושות בהלה ואימה ולעיתים גם תגובת הלם קשה עם נתק מן המציאות. ההכרה שהרע מכל לא קורה למישהו אחר אלא לי, קורעת באחת את מסך התמימות והשאננות אל מול החיים.
יש בעניין זה בשורות טובות ובשורות רעות. הבשורות הטובות הן, שלרוב האנשים הסימפטומים פוחתים בהדרגה עד שהם נעלמים, תוך שלושה ימים, או בהדרגה עד חודש ימים.
הבשורות הרעות הן, שחלק נשארים נפגעי 'פוסט טראומה'. פירוש הדבר שהם חיים את התגובה לארוע הטראומתי לאורך תקופה מאוד ארוכה, או לא עלינו, כל החיים. התגובה הפוסט טראומתית מתאפיינת בשלוש קבוצות של תסמינים : אחת, פלישה חוזרת ובלתי נשלטת של זכרונות מן הארוע. גם בזמן ערות וגם בזמן השינה, בחלום, אנחנו נחשפים לתמונות, קולות, ריחות, של האימה שעברה עלינו – הפנים של האנס, רעש הפיצוץ של הטיל, זעקות לעזרה של חברים פגועים. באיזשהו מובן אנחנו ממשיכים לחיות בתוך הארוע, כאילו שהזמן עמד מלכת והוא קורה ממשך עכשיו. הקבוצה השניה של התסמינים מתבטאת ברגישות יתר ורמת עוררות גבוהה. זוכרים את מלחמת המפרץ עם האזעקות? חודשים אחר כך כל אופנוע שחולף במהירות ומשמיע המיה רועמת, נדמה מיד כאילו נשמעת אזעקה לפני נפילת טיל. ישנם אנשים שבמהלך השינה או גם בזמן ערות, קופצים כנשוכי נחש מכל רעש פתאומי. סף הגירוי הנמוך הופך אותם לדרוכים, מתוחים וחיים בחוסך רגיעה. חוויה מאוד מתישה ושוחקת. הקבוצה השלישית של התסמינים משוייכת לתופעה שנקראת המנעות. זו השאיפה לא להיחשף לכל דבר שמזכיר או מעורר את זכרונות הארוע הטראומטי. במקרים יחסית קלים, מדובר באנשים שלא יעלו על רכבת או אוטובוס אחרי תאונה, אך במקרים קשים מדובר באנשים שלא יצאו מהבית כי כמעט כל דבר מזכיר להם את הארוע שהם חוו, כמו למשל - כל דמות של גבר מזכירה את האנס, או שכל מכונית מעלה זכרון של כלי רכב משדה הקרב. נפגעים עשויים גם לנתק מגע ממפגשים עם אנשים כדי לא לחשוף את המצב הנפשי אליו נקלעו, או בגלל רגישות לכל תגובה מצד אנשים. במקרים קשים, אנשים פשוט סוגרים עצמם מפני הסביבה ונותרים בחיים מצומצמים ומבודדים לחלוטין.
המודעות לתופעה של נפגעי חרדה ואנשים הסובלים מתגובה 'פוסט טראומטית', מביאה לכך שיש כיום טכניקות טיפוליות רבות, שפועלות הן על הפחתה של התסמינים הספציפים המגבילים את התפקוד, ובמקביל מטפלות בחוויה הרגשית ובכל שינוי העמדה כלפי העולם שמתחוללים בחיי הסובלים מתופעה זו. גם במגזר הציבורי, בבתי חולים ומרפאות מטעם קופות החולים והמדינה, ישנם מטפלים רבים המתמחים בטיפול בנפגעי חרדה ופוסט טראומה, גם בצה"ל ישנה מרפאה המתמחה בטיפול מסוג זה, כמו גם הכשרה מעמיקה של מטפלים רבים בכל יחידות הצבא, וגם במגזר הפרטי ישנם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאלים, המטפלים בנפגעי ונפגעות תקיפות מיניות, פיגועים, מצבי לחימה, תאונות דרכים וכדומה. אמנם התהליך אינו קצר ופשוט, אך הוא מוכיח את עצמו כהזדמנות מיוחדת במינה להחזיר אנשים סובלים המתקשים לתפקד, חזרה אל מעגל החיים, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת היכולת לשוב לתפקוד עצמאי.