top of page

חיים בסרט // עמי ברונסקי

איזה ביטוי מצוין. 'סרט'. אין סרט כזה, שאני ממשיכה עוד יום אחד לעבוד במשרד הזה. האיש הזה חי בסרט.
לפני כמה שנים ראיתי את  הסרט 'המופע של טרומן' עם ג'ים קארי. הוא אשכרה חי בסרט. בסדרת טלוויזיה. למי שלא מכיר, מילדותו הוא חי באולפנים וכל חייו מצולמים על ידי מצלמות וכל הסובבים אותו שחקנים, והוא חושב שהכל אמיתי. יום אחד הוא מתחיל לזהות סימנים שמשהו לא אמיתי בעולם  שלו, נופל לו זרקור מן השמיים, דברים מתחילים לחזור על עצמם. בסוף, אחרי מאבק, הוא יוצא החוצה מן הבועה, מהאולפן הענק, אל המציאות, בחוץ.
בעיני, הסרט הזה הוא משל על החיים. כולנו חיים בתוך סרט, בתוך 'סיפור', אבל לא יודעים שזה רק סרט. העלילה בסיפור שלנו היא 'מי אני, מה אני שווה, מה אנשים רוצים אחד מהשני, 'ככה עושים, ככה לא עושים'. אנחנו יודעים את כל הדברים האלה, נשבעים עליהם ונלחמים עליהם כל יום.
אני אתן לכם רק כמה דוגמאות : אם הילדים שלי רק יעשו מה שאני אומר, הם יהיו מוצלחים והכל יסתדר להם. אם אני אגיד לאנשים את האמת, (לא טעים לי האוכל שהכנת לי) הם יעלבו וימצאו דרך להתחשבן אתי.
אם משהו יכעס עלי, הוא לא ירצה לדבר אתי יותר וזה סוף לקשר שלנו. יש דברים שכולם חייבים לעשות (היית בפריז ולא ראית את המונה ליזה. איזה לוזר אתה).  זה כמובן שטויות.
אנשים לא יודעים שחלק גדול מהמחשבות והתפיסות שלהם, הם סיפור שהם מספרים לעצמם. בדיה.
בעיקר כי אמא או אבא גידלו אותם על זה, מן סיפור כזה שעובר מדור לדור. סיפור מופרך וחסר קשר למציאות. אבל אם אמא ואבא אמרו, זה בטוח נכון.
דוגמא לסיפור שאנשים מספרים לעצמם: תמיד תעשה מה שאתה יכול כדי לא להכאיב לאנשים, לדאוג שלא ירגישו כשלון, או אכזבה, או בושה. אם צריך תשקר, אם צריך תעשה הצגה שהכל בסדר, אם צריך תמציא להם סיפור. עוד סיפור : תמיד עדיף להסכים ולא להתווכח. תגיד לבוס שלך שאתה חושב כמוהו, תגידי לחברה שלך שגם את אהבת את הסרט. או ההפך: אם תסכים עם אחרים יחשבו שאין לך אופי או שאין לך דעה.
מה קורה לאנשים שעוברים שינוי בחיים, בגלל טיפול פסיכולוגי או אירוע דרמטי כמו התאוששות ממחלה קשה או תאונת דרכים? משתנה להם הסיפור, הם מסתכלים על עצמם ועל העולם בצורה אחרת. פתאום הם מבינים 'מה חשוב בחיים' - הבריאות, לדעת לתת, להיות קרוב לאנשים אהובים. שאין דבר כזה 'אני לא מוצלח', אם אני אעשה דברים שמצליחים, אהיה מוצלח. הם מבינים שהתפיסות הקודמות שלהם היו מוטעות, שהם האמינו בדברים הלא נכונים.
אז איך משנים את הסיפור התמים, הילדותי, למבט יותר מפוקח ובוגר על החיים ?
זו אחת המשימות הכי חשובות שלי כמטפל, לזהות את הסיפורים של המטופל, את הסרט שהוא חי בו.
זה יכול לפעמים להיות מאוד קל. הוא מתקשר בפעם הראשונה ומנסים לקבוע פגישה. הוא לא יכול בבוקר והוא לא יכול בערב, קשה לו ביום שלישי ויש לו בעיה עם יום רביעי. התגובה הראשונה היא  'איזה מעצבן, אי אפשר פשוט לקבוע פגישה ודי !'. אבל למעשה, המטופל כבר מתחיל לספר את הסיפור שלו, לפני שכף רגלו דרכה בקליניקה שלי. עכשיו אני שואל אתכם, את עצמי : מה הסיפור שלו? שרק אם אחרים מתאימים את עצמם אליו הוא יכול להרגיש אהוב? שהוא רוצה להרגיש שלא כל כך חשוב לו שניפגש, כי הוא למד להסתיר כמה שהוא נזקק ? כי אם הוא יגיד 'אני מבטל הכל ובא מתי שתגיד לי' הוא ירגיש לא שווה?
אז איך זה עובד בטיפול ? בטיפול המטרה שלי, כמטפל, היא ללמוד את הסיפורים שהמטופלים מספרים לעצמם, להקדיש לפענוח הזה את כל תשומת הלב שלי ובסופו של דבר להראות להם שאלו סיפורים. שהפתרון הוא ליצור סיפור אחר, שבו אני יכול להיות נדיב במקום קמצן, ישיר וגלוי במקום לפחד ולשקר, לעשות במקום להתבייש. איך אני יכול לפרגן במקום להיות ביקורתי ומריר. העולם לא מתרסק, אני לא נשאר אפס ולבד.
איזה סיפור אתם סיפרתם לעצמכם על הפסיכולוג שלכם והקשר שלכם אתו? איך אפשר לברר את הסיפור הזה באמת וליצור אתו יחסים אחרים. האם בסיפור החדש אני יכול להיות אדם יותר גלוי וישיר? האם בסיפור החדש אני לא אדם מסכן ומתבכיין אלא מנסה לטפל במה שמציק לי? האם אני יכול פשוט לבקש את מה שאני צריך ולא לשבת לחכות ולכעוס?
תעשו ניסיון, תבדקו במה אתם מאמינים, על עצמכם ועל אנשים: אם אפתח עסק עצמאי, בטוח שאכשל. אם אתחיל עם בחורה שנראית טוב היא בטוח תדחה אותי. אין לי סיכוי להתפרנס מציור ופיסול, עדיף שאלמד מחשבים. אם אני אכעס, זה יהיה אלים ותוקפני.
אז זהו, שלא בטוח.

bottom of page