בנקודות אחרות השינויים של ניסוחיה של קליין, הרבה יותר סמויים. לדוגמה, הוא החשיב את פיתוחה של קליין את מושג הפוזיציה הדכאונית כתרומתה הגדולה ביותר להיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנאליטים; "היא משתווה למושג של פרויד בדבר הקומפלקס האדיפאלי" (1962b עמ' 176). בהציגה מקורות אישיים בניגוד לחברתיים, כמקורות תחושת האשמה, Winnicott הרגיש שקליין פתחה תחום חדש לגמרי של תחום החקירה הפסיכואנאליטית בנוגע ל"רעיון של ערך היחיד", בנוסף לשאלות ה"בריאות" (1958a עמ' 25). ועם זאת, בהציגו את ניסוחיה של קליין הוא משנה אותם. התפתחות היכולת לדאגה (Winnicott מעדיף את המונח 'דאגה' על פני ה'אשם' של קליין), מוצגת כאיפיון של המעבר מאומניפוטנציה אינפנטילית, לתפיסה אובייקטיבית וקשר. במעבר זה, הסינתזה נוצרת בין שתי "אימהות" שונות בתוך חווית התינוק: המטפלת, סביבת האם המספקת פונקציית holding במצבי רגיעה, וה'אובייקט' האימהי שהינו קרבן של פנטזיות 'אכזריות' של התינוק, והתקפותיו במצבי ריגוש.

     בריגושו התאוותני, לפי Winnicott, התינוק משתמש באם בלא התחשבות מצדו ברגשותיה, או אפילו בהישרדותה. הוא מודע רק למישאלותיו הוא. למשבר הדכאוני קודמת הכרה שהאם שהינה אובייקט של מצבים ריגושיים אלו, הינה גם האם המספקת את הסביבה החובקת בין ריגושים אלו, האם שבה תלוי התינוק, ואותה הוא אוהב. סינתזה והכרה אלו מעוררים דאגה עמוקה לאם. שני אספקטים של התיפקוד המטרנאלי הנם מכריעים לפי Winnicott, ביחס ליכולת המתקיימת והאינטגרטיבית של התינוק לדאגה. הראשון הנו יציאתה בשלום ממצבי הריגוש, ו"חביקת" המצב בזמן, כך שהתינוק יכול בהדרגה להאמין בהמשכיותה ולתפוס את הרסנותם של צרכיו והפנטזיות שלו, כהרסניים פחות מהיותם אומניפוטנטיים. הישרדות האם מגלה את יכולת התנגדותו וגמישותו של העולם הממשי, לנוכח מישאלותיו של התינוק ודרישותיו. שנית, האם חייבת לספק לתינוק "הזדמנות לתרום" לאם, לנחמה. רק אם תיקון אפשרי, יכולים רגשות האשמה של הילד על הרסנותו, להסבל, ויכולתו לדאגה תופיע.

בשנויי הניסוחים שWinnicott ערך בניסוחיה של קליין ביחס לפוזיציה הדכאונית, מתגלים מספר שינויים בסיסים. הוא רואה את החרדה והאשמה הדפרסיביים כנוגעים ישירות לאדם שבאם האמיתית, הרבה יותר מאשר קליין. הילד אינו יכול פשוט "לתקן" את האם בפנטזיה או במשחק, אלא צריך לקבל "הזדמנות לתרום" כדי לנחם את האם באופן מעשי. הדבר מציב בעיות קשות בפני ילדים של אמהות מדוכאות, שאינן ניתנו לניחום. "משימתם הינה תחילה להתמודד עם מצב רוחה של האם... ביוצרם אוירה שבה הם יכולים להתחיל את חייהם הם" (1948b עמ' 93). הפוזיציה הדכאונית לכן, מבוססת יותר בעולם הבין-אישי הממשי של הילד. בנוסף, קליין תארה את החרדה הדפרסיבית כמתעוררת מהאינטגרציה של השד הטוב (שעליו מושלכות אהבת התינוק, וחוויות הסיפוק שלו עם האם) עם השד הרע (שעליו מושלכות שינאתו וחוויות התיסכול שלו עם האם). בלא לציין שהוא משנה דבר מה, Winnicott מתאר את החרדה הדיכאונית כנובעת מהאינטגרציה של סביבת האם (החובקת את התינוק במצבי רגיעה) עם אובייקט האם (שהינו קרבן לתאוותו במצבי ריגוש). אלו אינם סתם קונסטרוקציות מקבילות.

     ניסוחיה של קליין משקפים את שריד הרעיון של מודל הדחף, שמשימתה המרכזית של ההתפתחות הנפשית המוקדמת, הינה הויסות והאינטגרציה של אנרגיות דחף המתעוררות פנימית; ניסוחיו של Winnicott משקפים בצורה מלאה יותר, את הרעיון של מודל הקשר לפיו, המשימה העיקרית של ההתפתחות הנפשית המוקדמת, הינה אינטגרציה של פונקציות טיפוליות שונות, המסופקות ע"י האם. להשתמש במושגיה של קליין בלא לשנותם בגלוי, פרושו, שWinnicott לא הטיב לקוראם. הדבר בולט ביותר בדיונו בפונקציה של התוקפנות. "השתמשתי בבטוי אימפולס אהבה פרימיטיבי, אך בכתביה של קליין הכוונה הינה לתוקפנות המקושרת עם תיסכולים שבאופן בלתי-נמנע מפריעים לסיפוקים אינסטינקטואליים, כאשר הילד מתחיל להיות מושפע ע"י דרישות המציאות" (1958a עמ' 22). לשנות את עבודתה של קליין ע"י גזירת תוקפנות מחוויות ממשיות של תיסכול, אינו אפשרי אלא אם כן זהו שינוי כפוי. להציג מודיפיקציות אלו כהשקפתה של קליין עצמה, מטשטש את ההבדלים הבסיסיים בין קליין וWinnicott בהתייחס להנחותיהם הבסיסיות.

     גנטריפ מציין שלWinnicott היה יחס כפול לפרויד. האחד ציבורי, והשני פרטי. ביחסו הפרטי, Winnicott הכיר בהפרדותו מגישתו המבוססת על דחף של פרויד לפסיכופאתולוגיה, בכוון של השקפה הנוגעת לקשר. "אנו חולקים על פרויד" אמר Winnicott, ע"פ גנטריפ: "הוא היה בעד 'רפוי סימפטומים'. אנו עסוקים באנשים חיים ואוהבים בכללותם" (מנדץ ופיין עמ' 361). לדעת גנטריפ פיצול זה של יחסו לפרויד לא השתקף בכתביו, משום שהוא היה מהפכן קליני, אך לא התעניין דיו בתאוריה. דעה זו אינה הולמת את ההשקעה הניכרת בכתביו של Winnicott. אדרבא, נראה שהדבר נובע מאסטרטגיה סיסטמטית של Winnicott, להציג את תרומותיו כהמשך ישיר של פרויד, ולא כהפרדות ניכרת. האמצעים העיקריים שבהם נקט במאמציו אלו היו, קריאה מטעה סיסטמטית של ניסוחי פרויד, ושימוש באבחנות דיאגנוסטיות המופיעות כלא פוגעות בתאוריה של פרויד לגבי הנוירוזות.

     להלן דוגמאות בולטות של קריאתו-המטעה של Winnicott את פרויד.
    מושג הנרציסיזם הפריאמרי של פרויד, נוגד בפרוש את מודל הקשר/מבנה, כיון שהוא מניח במפורש, שהתינוק בתחילה איננו מופנה כלפי אחרים, ובכך הופך את יחסי-האובייקט לתופעה מישנית ונגזרת. הן קליין והן פרברן קראו ישירות תגר על מושג זה של הנרציסיזם הפרימארי. קליין בטוענה קיום יחסי אובייקט פנימיים הטבועים בנרציסיזם, ופרברן בטוענו שהליבידו מופנה כלפי מציאות ואחרים, מההתחלה. Winnicott פועל בצורה אחרת: הוא מכיר בקשיים הכרוכים במושגו של פרויד, אחר אומר שהוא מעדיף לחשוב שפרויד לא באמת התכוון למה שאמר. הוא מצטט את פרויד בהתייחסותו לתינוק כ"יצור נרציסיסטי לגמרי... שלגמרי אינו מודע לקיומו של [האם] האובייקט" הוא ממשיך בהעירו "הייתי רוצה לחשוב, שפרויד חש ביחס לנושא זה, בלא שבא לידי מסקנה סופית, כיון שחסר נתונים מסויימים המכריעים להבנת הנושא" (1949b עמ' 175). חרף העדר כל בטוי לטנטטיביות זו בכתבי פרויד, Winnicott ממשיך להשתמש במושג של "נרציסיזם פרימארי" כאילו אין פרושו מצב מוקדם של חוסר אובייקט, וכאילו היה אקוויולנטי להשקפתו הנוגדת, של תלות מוקדמת של התינוק באם.

     ההנחה בדבר דחף תוקפני מולד, הינה אחד משני עמודי התווך של "תאוריית האינסטינקט הדואלית" של פרויד. קליין שימרה והרחיבה את המושג; פרברן דחה אותו מפורשות. בעבודתו של Winnicott, אין דחף תוקפני מהסוג שניסח פרויד, ועם זאת, הוא ממשיך להשתמש במושג נרחבות. Winnicott משיג את ההיראות של המשכיות ביחס למושג של תוקפנות מולדת, באמצעות סיגול של המונח והגדרתו מחדש. הוא מדגיש את חשיבות התוקפנות במהלך עבודתו, בהשתמשו במונח של פרויד כאילו הוא נושא את אותה משמעות. ועם זאת, במספר נקודות, הוא מציין שהתוקפנות וההרסנות אינם גוררים כעס או שנאה. "תוקפנות" לגביו מתייחסת לא לדחף אינסטינקטואלי ספציפי, אלא לחיות ותנועתיות כללית. הוא משווה אותה לכח חיים וטוען ש"במקורה, תוקפנות הינה כמעט נרדפת לפעילות" (1950 עמ' 204). הוא טוען שהיא מכילה צורך למשהו שאתו יהיה ניתן להתנגש, דבר מה מחוץ לself- שממנו ניתן יהיה להתעודד וכנגדו להאבק. "זהו המרכיב התוקפני ש... מניע את היחיד לצורך ל'לא-אני' או לאובייקט הנחווה כחיצוני" (1950 עמ' 215). ה"הרסנות" בעבודותיו המאוחרות של Winnicott על השימוש באובייקט, הינה אם כן תשוקה תמימה, לא מלחמתית, לעיסוק: "פעילות הרסנית זו הינה נסיונו של הפציינט למקם את האנאליסט מחוץ לתחום השליטה האומניפוטנטית, כלומר, בחוץ, בעולם". הדחף התוקפני "יוצר את איכות החיצוניות" (1971 עמ' 107; 110)

     טיפולו של Winnicott בתאוריה הפרוידיאנית של האשם האדיפאלי, מספק דוגמה נוספת להמשכויות המאולצת שלו. בתאוריה הפרוידיאנית, תסביך אדיפוס מכיל התנגשות בין כוחות אינסטינקטואליים, המניעים את הילד כלפי דחפים אינציסטואוזיים ורצחניים מצד אחד, ופחד מנקמנות מצדו של ההורה האמיתי, ומחאוחר יותר מצד הסופר-אגו מצד שני. זהו תוצר המתח שבין לחץ הדחף והפחד מתגמול מהמציאות החברתית. Winnicott מתאר את התסביך האדיפאלי הפרוידיאני, בצורה לגמרי שונה. (ראה, 1953a עמ' 17)
    שם, מציג Winnicott את הקומפלקס האדיפאלי ב"מונחים הפשוטים ביותר", ובין היתר, בהסבירו את תסביך הסרוס הוא מתארו כפחדו של הבן מהאב ש"יהרוס את הפוטנציאל האינסטינקטואלי של הבן". בו בזמן ישנה אהבת הילד לאב והכוד שהוא רוכש לו. קונפליקט הילד בין שני צדדים אלו, של טבעו, הגורמים לו לשנוא ולרצות בהפגעות האב, ומצד שני, אהבתו לאב, כרוכים בתחושת אשמה מצד הבן (שם).

     תאור זה, הינו תאור התסביך האדיפאלי, כפי ששונה ע"י ניסוחיה של קליין, בהתייחסה לפוזיציה הדיכאונית. הקונפליקט של פרויד בין הדחף (הן הליבידינאלי והן התוקפני) לבין המציאות החברתית, הוחלף ע"י הקונפליקט הקלייניאני, בין אהבה ושנאה. (גם פרויד מדבר על אמביואלנציה בהתייחס לקונפליקטים האדיפאליים, ברם אמביואלנציה הנגזרת מביסקסואליות מבנית, המבוססת גופנית ונגזרת דחף, ולא כאמביואלנציה רגשית, כפי שמתארים קליין וWinnicott.) קליין מציינת מפורשות את ההבדלים בין תאורה את המשבר האדיפאלי, לבין תאורו של פרויד. Winnicott לא עושה כן; הוא משכתב את התאוריה הפרוידיאנית, באמצעות מבטה של קליין, בשומרו על האילוזיה של קונצנזוס, ומסורת בלתי מופרת.
    דוגמה אחרונה לקריאתו המטעה, הסיסטמטית את פרויד, מסופקת ע"י טיעונו של Winnicott, לפיו החידוש הזר ביותר מבין תרומותיו, מובלע בעצם בכתבי פרויד מלכתחילה:

"נראה לי שהרעיון של הself- הכוזב... ניתן להמצא בניסוחיו המוקדמים של פרויד. במיוחד, אני מקשר את החלוקה בין self אמיתי וכוזב, לחלוקתו של פרויד, את הself- לחלק מרכזי השואב כוחו מהאינסטינקטים (או מה שפרויד מכנה מיניות פרה-גניטאלית וגניטאלית), וחלק המופנה כלפי חוץ, והמקושר לעולם" (1960b עמ' 140).

     זוהי הקבלה מאד מטעה. הבחנתו של Winnicott בין self אמיתי וכוזב, מנגידה חיים ספונטניים ואוטנטיים, כלפי צייתנות ומלוי ציפיות, וחיים סתגלניים. ההבחנה של פרויד בין האיד והאגו, מנגידה אימפולסים פרימיטיביים אסוציאליים, בלתי מכווונים כנגד ידע הכרחי על העולם החיצוני, והיכולת להסתדר עמו.
    אבחנתו של פרויד איננה נוגעת לאי-אוטנטיות, שהינה במרכז עיסוקו של Winnicott. השוואה בין שני מושגים אלו הינה מעניינת ומאלפת. עיניינו של פרויד הכלול במודל הדחף/מבנה, הינו בחלוקה שבין דחפים ופונקציות מסדירות, בין אנרגיה לבין אירגונה ושימושה. עיניינו של Winnicott התואם למודל הקשר/מבנה, הינו בצורות שונות של יחס בין self לבין אחרים. כאשר מציבים את ניסוחיו לצד אלו של פרויד, ניתן לראות את המרחק שהתרחק ממודל הדחף/מבנה. Winnicott עסוק במינימיזציה של מרחק זה.

     אמצעי נוסף שבו נוקט Winnicott כדי להציב את עצמו כממשיך עבודותיו של פרויד, מצוי בגישתו לדיאגנוזה. באחד מהמאמרים המוקדמים שבהם הוא מציג את השקפותיו המקוריות (1945) הוא מציג חלוקה משולשת בין הקטגוריות של ההפרעות המנטאליות: הפרעות פריself- (פסיכוטים; סכיזואידים; בורדרליין; וself- כוזב) - דיספונקציות בתחום יחסי-האובייקט המוקדמים והפרימיטיביים ביותר; ההפרעות הדפרסיביות - קשיים בנושאי העולם הפנימי הכרוכים בקונפליקטים בין אהבה ושנאה המאופיינים ע"י מלאני קליין; הפרעות של האדם בכללותו (נוירוזות) - קונפליקטים אדיפאליים המאופיינים ע"י פרויד. שיטת הסווג של Winnicott, משקפת את יחסו למסורת: פרויד צדק ביחס לנוירוזות; קליין צדקה ביחס למדוכאים; ואילו Winnicott נוטל את תחום התופעות הפסיכוטיות והבורדרליין אשר יחסית לא נחקר, כתחומו הוא.

     ב1954- הוא הציג את "רב הקרוים אנשים נורמאליים" בקבוצה האמצעית, כדפרסיבים הקלייניאנים (1954b עמ' 276-7). הקבוצה השלישית, הנוירוטים הפרוידיאנים, הכילו עתה רק "אנשים בריאים למדי" אשר הצליחו לבנות self יציב וויטאלי דיו, כדי להתמודד עם הבעיות האדיפאליות שפרויד תאר. ב1956- הקבוצה האמצעית של הדפרסיביים הקליניאנים הוצאה, ורב הסובלים מדיספונקציה מנטאלית, מובנים כמקובצים בקטגוריה הראשונה, אלו אשר כתוצאה מהחסכים באספקות ההוריות, חסרים self מגובש וויטאלי. Winnicott החל להשתמש במושג הself"- הכוזב" כעיקרון דיאגנוסטי יחידי, המייצג רצף פסיכופאתולוגי מהמצבים הפסיכוטים, שבהם הself"- הכוזב" התמוטט, ועד למצבים הקרובים לבריאות, שבהם הself"- הכוזב" מתווך באורח סלקטיבי, בין הself"- האמיתי" לעולם החיצוני (1960b עמ' 150). הקטגוריה האחרת של אנשים, שלגביה מתאימה התאוריה הפרוידיאנית, איננה נחשבת עוד לצורה של פסיכופאתולוגיה כלל. בנוירוזות הורות מתאימה יצרה self בריא. "נוירוזה אמיתית איננה בהכרח מחלה... עלינו להחשיבה כנלוית לעובדה שהחיים קשים" (1956c עמ' 318-9).

     מה משיג Winnicott בשינוי אבחנות דיאגנוסטיות זה? בתחילה הוא משרטט את עבודתו כיישום המושגים הפרוידיאנים בפאתולוגיה, בתחום שפרויד לא שקל. כשעבודתו התפתחה, מכל מקום, נראה היה בעליל, שWinnicott אינו מציע הרחבה, אלא אלטרנטיבה לגישתו של פרויד. הוא מציע מסגרת התייחסות להבנת הפסיכופאתולוגיה, המושרשת בחוזקה במודל הקשר, ושונה מהניסוחים הקלאסיים המבוססים על דחף והגנה. הקבוצה שWinnicott נוטל כשלו, תופחת בהדרגה, ומותירה לפרויד קבוצה שהתכווצה בהדרגה. להצבת עמדו הפוליטית של Winnicott כממשיך של פרויד, הכרחי לציין את הנוירוזות כתופעה הניתנת להבנה מתאימה רק במסגרת ההתייחסות של תאורית הדחף הקלאסית. מכל מקום, כיון שהסיסטמה של Winnicott מסבירה כה טוב, וכה שונה מעקרונות הדחף/מבנה, קשה לו להותיר לתאוריה של פרויד מקום משמעותי. למעשה, הדרך שבה הוא מתאר את השקפתו של פרויד על הנוירוזות, מעוותת חמורות לכשעצמה. הוא מגדיר נוירוזות כ"מחלה השייכת לקונפליקט בלתי-נסבל ההטבוע בחיים ודרך חייהם של אנשים שלמים" (1959 עמ' 136). נוירוזה לדבריו, היא גורלו של אדם שהיתה לו הורות מתאימה ולפיכך יש לו self יציב וויטאלי. מאבקם של אנשים אלו כרוך בקונפליקטים אינסטינקטואלים אוניברסאליים, .... נוירוזה היא תחומו של "היחיד", של "הגורם האישי", בניגוד להפרעות הself"- הכוזב", שהנן התוצר של חסכים סביבתיים.

     פרויד, חרף הדגשתו על גורמים מבניים, מעולם לא הפריד גורמים סביבתיים מהנוירוזה. למעשה, האינטראקציה בין הגורמים המיבניים והסביבתיים היא היוצרת "סדרות משלימות" והיא מרכזה של הבנתו את התפתחות הפסיכופאתולוגיה. יתר על כן, פרויד לא ראה את הנוירוטים כגיבורים קיומיים, כפי שמציע Winnicott, אלא הבחין בברור בין סבל נוירוטי לבין "אומללות רגילה" של חיי יום-יום. בהבדילו "נוירוזה" כשמורה שבה התאוריה של פרויד נשארת ללא עוררין, Winnicott מנציח לא את השקפתו המקורית של פרויד, אלא את צלמה המעוות.

 

גנטריפ

    בעת שסיים את האנאליזה שלו בטרם זמן עם פרברן, כתוצאה ממותו, החל גנטריפ לפתח את ההשקפה ש"חולשת האגו" משקפת לא רק נסיגת ליבידו מאובייקטים חיצוניים, אלא, השבת ליבידו מאובייקטים בכלל, חיצוניים ופנימיים. הוא טוען שה"אגו הליבידינאלי" של פרברן, הפועל כאוצר של כל הכמיהות והתקוות-הנכזבות לקשר והזנה, עובר "פיצול סופי". חלק ממנו נותר מקושר ל"אובייקט המגרה", כפי שתארו פרברן, וממשיך לחפש קשר לעד. חלק אחר, מפוצל מה"אובייקט המגרה" הופך לנסוג עוד יותר, ומוותר כליל על חיפוש-אובייקט. "אגו מוסג" ((regressed ego זה, נבנה ע"י תחושה עמוקה של חוסר אונים וחוסר תקוה. חוויות החסך עם אחרים אמיתיים, יצרו פחד ואנטיפטיה כה חזקים ומתמשכים כלפי החיים, שחלק מרכזי זה של האגו ויתר על כל האחרים, חיצוניים ופנימיים, אמיתיים ומדומיינים. הוא נסוג למצב מבודד, חסר אובייקטים. במנוסה זו מהחיים, טוען גנטריפ, האגו המוסג, מבקש לחזור לבטחון העוברי של הרחם, להמתין ללידה מחדש, לסביבה אנושית מארחת בסבר פנים יפות יותר. כך ריגרסיה גוררת מנוסה וכמיהה להתחדשות. כאשר אספקט המנוסה בולט יותר, הריגרסיה נחווית ככמיהה למוות - רווחה מהקשרים הקונפליקטואליים עם אובייקטים חיצוניים ופנימיים. כאשר אספקט התקוה בולט יותר, הריגרסיה נחווית בהקשר לחזרה להגנה של הרחם.

     גנטריפ רואה את מושג ה"אגו המוסג" שלו, ככולל הן את החלק המפוצל של האגו הליבידינאלי, המצוי במנוסה מכל האובייקטים, והן את כל ה"פוטנציאלים הבלתי-מעוררים" (הself"- האמיתי" של וויניקוט) אשר בשל חסך אימהי מעולם לא נחוו או בוטאו במלואם בהקשר לאחרים.

     בעיני גנטריפ, האגו המוסג מהווה משיכה רבת עוצמה אל מחוץ לחיים, וליחסי האובייקט הפנימיים והחיצוניים. הוא מייחס למשיכה רגרסיבית זו, תפקיד יותר ויותר מרכזי בדינאמיקות של כל הפסיכופאתולוגיות. הפתוי של האגו המוסג מאיים לרוקן את האישיות בכללותה, להביא את הפציינט לבידוד ולדיספונקציה. האגו האינפנטילי, חסר הישע והמפוחד, המוצף בכמיהות ואימת נטישה, מוקפא ונותר חי בתוך האגו המוסג, בלב האישיות.
  [212 באמצע]
     "חולשת אגו" הינה גם תוצר חווייתי של כמיהות רגרסיביות, וגם הפרעה מיבנית אקטואלית, המשקפת את אימת חוסר האונים של הפעוט הטמונה בלב האישיות, ויוצרת תחושה תמידית של אימה פנימית ופגיעות. גנטריפ מסיק שלנוכח איום תמידי בפרסונאליזציה ודיסאורגניזציה טוטאליות, האגו נאבק כל הזמן להשאר מקושר לחיים. כל החיים המנטאליים והמעורבויות עם אחרים אמיתיים ומדומיינים, פועלים באורח בסיסי ביותר, כהגנה כנגד כמיהות רגרסיביות. כך מושג ה"אגו המוסג" הופך לחור שחור מושגי, הבולע כל דבר אחר.
יחסים קונפליקטואליים עם אחרים, והתקשרויות מזוכיסטיות לאובייקטים פנימיים רעים, משמשים כהגנת האגו מפני ריגרסיה. פנטזיות אוראליות, אנאליות וגניטאליות, משקפות "מאבק... להשאר 'נולד' ולתפקד בעולם של יחסי-אובייקט מובחנים כאגו נפרד." כהגנות כנגד החלק המרכזי של האישיות ש"חזרה אחור פנימה". כל צורות הפאתולוגיה הן הגנות כנגד הבעיה הסכיזואידית. בפסיכואנאליזה כל ההתקשרויות ההגנתיות לאובייקטים, אמיתיים ומדומיינים ניטשים; האגו האינפנטילי החלש וחסר האונים מופיע; ויחס מטרנאלי בעיקרו עם האנאליסט, דרך "תרפיה תחליפית" מאפשרת לאגו להתגבש מחדש ולהכנס לעולם על בסיס חיובי;

התפלגותו של גנטריפ מפרברן

     גנטריפ הפך את פרברן לאלופו וכאלטרנטיבה לפרויד, אך בכל זאת נבדל בסיסית ממנו. הבקורת של פרברן על פרויד היתה על רקע מושגי, ופרגמטי: התנגדויותיו של גנטריפ למסורת הקלאסית הינה פחות מושגית, מאשר מוסרית ואסטתית. עיניינו העיקרי הוא בהשלכות האתיות של השפה והסיסטמה של פרויד. הוא אפילו מודה בכך שפרויד מתאר נכונה את המצב הסקסואלי האקטואלי של האדם בתרבותנו, אבל "...השאלה נוגעת לאינטרפרטציה שיש לתת לאימפולסים מיניים חזקים אלו. אם הם באמת רק התבטאויות של אינסטינקטים חזקים, מולדים, ומבניים, אזי אין לנו הרבה ברירה, אלא לסבול התקוממויות או להמשיך בהתפשטות של הנוירוזה." (1969 עמ' 71)

     גנטריפ כלל איננו מסווה את המניע האסתטי ורצונו לשמור על כבוד האדם בבקורתו כנגד פרויד. בכך הוא נבדל מאד מפרברן.

     הפילוג החשוב ביותר מפרברן, טמון בטענתו, שהאגו המוסג, מהווה את "גרעין" כל הפסיכופאתולוגיה. חרף טענתו שמושג זה הינו פשוט הרחבה של ניסוחי פרברן, מבט בוחן יותר מגלה, שזהו שינוי ראדיקאלי, בכוון המוביל להיפותזות קליניות ולאינטרפרטציות סותרות. הנחתו של גנטריפ הינה, שהמשיכה הדינאמית השלטת בחוויה האנושית, הינה, נסיגה טוטאלית מהאחרים, תוך כמיהה עמוקה "לחזור לרחם". נסוח זה מביך אפילו במונחי עצמו. להלן מערערים גנטריפ ומיטצ'ל על ההגיון הפנימי של ניסוחיו של גנטריפ.

     גנטריפ קובע שהבריחה הרגרסיבית מחפשת העדר אובייקטים, והוא מבחין בין פנטזיות ריגרסיביות הנוגעות לחזרה לרחם, מהפנטזיות הנוגעות לשד, בדיוק לפי קריטריון זה. ואולם, לא ברור מדוע הרחם יותר מאשר השד, מייצג מצב של העדר אובייקטים, ולא צורה וייצוג מסויים של "אובייקט מגרה". כמו כן לא ברור מדוע האגו המוסג, נראה כנסיגה מכל האובייקטים, ולא חיפוש אחר אובייקט בעל טבע של שלמות אין-סופית ותמיכה טוטאלית.
ושוב, זהו שינוי ניכר מפרברן המדגיש את הקשר האובייקטאלי של הילד, והאוריינטציה -למציאות המצוייות מתחילה.

     התאור של גנטריפ את ההריגרסיה הסכיזואידית, עשוי להיות תאור מועיל מבחינה קלינית של הפנומנולוגיה של תגובות כאלו. ברם, נראהמוזר לטעון שהבריחה היא מוטיבציה שלטת בחוויה האנושית. לבטח אין טענה זו טוענת את השקפתו של פרברן. פרברן טען שההתקשרויות לאובייקטים הן כה חיוניות, שההצמדויות לאובייקטים רעים ניטשת רק כאשר יחסי-אובייקט טובים נחווים כאפשרות אמיתית. התקשרויות קומפולסיביות לאובייקטים רעים נשמרות, כיון שמצב של העדר אובייקט הינו בלתי-אפשרי, הן מושגית, והן חווייתית. עבור ??????
גנטריפ, מצב של העדר אובייקט, איננו אפשרי. האיום בדפרסונליזציה ודויטאליזציה שנוצר ע"י ריגרסיה למצב של העדר אובייקט, הינו החרדה העמוקה והמתמידה ביותר בנפש.

     גנטריפ העמיד את שיטתו של פרברן על ראשה. לגבי פרברן, בקשת האובייקט והצורך במגע וקשר, הנם פרימאריים. לגבי גנטריפ, הנסיגה היא פרימארית, ובקשת האובייקט היא תגובה הגנתית מישנית כנגד אימת הכמיהה הריגרסיבית. בעיני גנטריפ, האגו המוסג נוטש אובייקטים. בעיני פרברן, האגו לעולם לא יכול להפטר מאובייקטים. הוא מחשיב את ההתנגדות הגדולה ביותר בפסיכואנאליזה, להתקשרות ליבידונאלית לאובייקטים רעים.
    גנטריפ מחשיב כהתנגדות הגדולה ביותר לפסיכואנאליזה כאימת החולשה והדפרסונאליזציה של האגו הריגרסיבי. בהתאם לאותו היפוך, הוא משתמש במונח "פסיכולוגית האגו" בכתביו המאורחים יותר, כדי לאפיין את נקודת השקפתו. הדכאון הופך אצלו להיות מיסוך על הבעיה העמוקה יותר של ריגרסיה, ואותו יש להבין במונחים של "פסיכולוגיית האגו" (1969 עמ' 144).
    להלן מוצג שוני בהשלכות הקליניות בין פרברן לגנטריפ, בהבנת הפסיכופאתולוגיה וההתנגדות, על בסיס האוטוביוגראפיה של גנטריפ עצמו, במאמר על האנאליזה שלו עם פרברן ו-וויניקוט. קרנברג, (1980) טוען שהטרנספרנס הבלתי-פתור של גנטריפ כלפי פרברן, היה אחראי לנטייתו לעוות את רעיונותיו של פרברן.

     לאחר מותם של פרברן ו-וויניקוט, באו חלומות שקדמה להם פרישה כפויה, עקב סיבות בריאותיות, שאותה חווה ככניעה למישאלות אמו להרוס אותו, ולתת למות. הן כללו סדרות דימויים של האם כחסרת תנועה, בלתי ניתנת להשגה, קפואה, ולבסוף, דמות חסרת פנים, זרועות או שדים, שבחיקה תינוק, אך תינוק מת.
    גנטריפ הבין דימויים אלו, כהופעתו המחודשת של המודחק, של זכרונות של אמו כמשתקת, מרוחקת, וסכיזואידית גמורה. לאחר החלומות, באו מצבי רוח של שעמום, מיכניות ואפאטיה חסרת חיים - הד סופי של המחלות הקודמות של התמוטטות. עבור גנטריפ, טבע הדימויים של האם הקפואה והמשמעות הדינאמית של מחלת התשישות, מייצגים את הנסיגה הסופית של "לב העצמי הסכיזואידי מהחיים" ושל חסכים אימהיים גדולים ומעוררי אימה.
באנאליזה שלו הוא חש, שפרברן, הטיחל רק אור מועט על בעיות אלו. בסיסטמה של גנטריפ, הפרוש יהיה של בריחה, מהאם המתה, ואילו בסיסטמה של פרברן, הנושא המרכזי איננו בריחה, אלא נסיון נואש של גנטריפ, לחיצור קשר ואיחוד מחדש עם הלב המת וחסר החיים של האם, שאיתו האח המת נותר מאוחד ומעורר קנאה.

    כפי שהוא ביטא זאת בחלום "ידעתי שאני אשאב לתוכה". האם חסרת הפנים, הינה ה"אובייקט המגרה" שאותו מבקש גנטריפ בשקיעותיו לתשישות וחוסר חיות. בסיסטמה של פרברן, גנטריפ היפנה את כמיהתו העמוקה ביותר לאמו הסכיזואידית, אשר הפכה להזיה של בריחה ממנה.

     עבור גנטריפ הפציינט הוא קרבן תמים ופאסיבי, לחסכים ההוריים. קשייו של הפציינט לעולם אינם תוצאה של קונפליקטים ואמביואלנציה. מבחינה זו, ראייתו של גנטריפ קרובה לתאוריה המוקדמת של פרויד על נוירוזות, המבוססת על פיתוי אינפנטילי, ושל תאורית ראנק, על טראומת הלידה.

     תאור הפסיכופאתולוגיה של גנטריפ, ותאורו את התהליך האנאליטי, מזכיר את אגדת היפהפיה הנרדמת.
    ראינו את נטייתו של פרברן, לצייר את הפציינט כקרבן תמים. אך נטייה זו מאוזנת במקצת בשיטתו, ע"י השקפתו, על הנוירוזה, כהנצחה אקטיבית של קשרי האובייקט הרע. גנטריפ מוותר על איזון זה. קשרי אובייקט אינם אלא הגנה כנגד בריחה מפחידה, בסיסית יותר. לשיטתו, האימה מחליפה את ה-?????? האקטבית, כשורה התחתונה של נוירוזה, וכמקור של ההתנגדות הגדולה ביותר לתהליך הפסיכואנאליטי.
    כפי שהתאוריה הפסיכודינאמית האנושית, מהווה עבורו את התקוה לאנושות, כך המטפל בעיניו הופך לדמות גבור המציל את הפציינט חסר האונים, מהאימה והשיתוק הנגרמים ע"י אימהות שואתית.
 

תורגם וסוכם ע"י דתיה זיו

מודל הקשר בפרספקטיבה

    האסכולה הבריטית, וכן גם מספר תאורטיקנים באסכולה האמריקאית, הבין-אישית, מדגישים בעייה משותפת בסיסית - את הטרנספורמציה שעשתה המטא-פסיכולוגיה הפסיכו- אנאליטית ממסגרת תאורטית המבוססת על דחפים, למסגרת אשר מדגישה יחסים בין-אישיים ממשיים או דמיוניים כמרכז אינטרפרטטיבי וקונצפטואלי. הגירסאות השונות של מודל הקשר/מבנה הנן בעלות קבוצת הנחות משותפת, אשר מבחינות אותן מתאוריות מוקדמות של מודל הדחף/מבנה.

     יחידת המחקר של הפסיכואנאליזה אינה הפרט, אלא מטריצת היחסים הנוצרת ע"י הפרט, באינטראקציה עם אחרים משמעותיים. חומר האישיות, והאופנויות המאפיינות תיפקוד פסיכופאתולוגי, נוצרים מתחום הבין-אישי. צרכים פיזיולוגיים, מאורעות גופניים, טמפרמנט, וגורמים ביולוגיים אחרים משפיעים באופן משמעותי על החוויה האנושית וההתנהגות, אך הם פועלים בתוך הקשר של מטריצה, ונכללים בתוך דחף מוטיבציונאלי, ומושפעים ממנו, ליסוד ושמירת יחסים עם אחרים.

     כל אחד מהתאורטיקנים העיקריים של האסכולה הבריטית, תרם תרומות חשובות לתנועה שממודל הדחף/מבנה למודל הקשר/מבנה.

מלאני קליין:   קליין החלה את מחקרה, מתוך נאמנות מוחלטת לתאוריית הדחף הקלאסית. עם זאת, הנתונים שעלו מעבודתה, הצביעו על פנטזיות פרימיטיביות המערבות יחסים אהובים ושנואים עם אחרים - גם אמיתיים, עם דמויות חיצוניות, כמו גם עם דמויות שבתוך דראמה פנימית של תשוקה ועוצמה טראגית.
    המוקד האינטרפרטטיבי שלה, נע מהדגשה מוקדמת על פסיכוסקסואליות, להדגש כמעט יחודי על תוקפנות, ולראיה יותר מאוזנת של החיים המנטאליים, הממוקדת סביב מאבק עמוק, בין אהבה לשינאה, תקון, פצוי והרס.
    למרות ששמרה על המינוח של תאורית הדחף, ניסוחיה משנים את תפקידם וטבעם של הדחפים: הדחפים בתאוריה שלה, קשורים לאובייקטים, ובנויים ((built-in, בספציפיות רבה, להתנסות של התשוקה עצמה.
    החיים המנטאליים בבריאות ובפאתולוגיה הנם מירקם מורכב מאד שנארג ע"י חוטי היחסים הבין-אישיים. כל מרכיב הינו התקשרות אישית בין הself- לבין אחרים - אמיתיים או מדומיינים, חיצוניים או פנימיים. בתאוריה של קליין החיפוש אחר הנאה וההמנעות מכאב, הינם ברקע בלבד, ועם זאת, המאבק בין הרס ופרגמנטציה, לבין תיקון ואינטגרציה, - מהווה את המוקד.

פרברן: יישם את התאור של קליין לגבי יחסי-אובייקט פנימיים לחשיבה מחודשת מעמיקה לגבי התאוריה המוטיבציונית, והמבנית הקלאסית. הוא משאיר את השפה של פרויד, אך שלא כמו קליין, הוא משנה את משמעותם של מונחים אלו, ומגדירם מחדש. הליבידו במושגיו של פרברן, אינו מחפש הנאה, אלא אובייקט. האנרגיה הנפשית אינה חסרת כוון ומבנה, אלא מאורגנת ומכוונת כלפי המציאות של אנשים אחרים. ההתפתחות לפי השקפתו, מהווה פיתוח בשלותי של אופנויות שונות, של התקשרות לאנשים, וכל הפסיכופאתולוגיה מתהוית בעטיו של כשלון בהתפתחות זו, בקשר עם אחר, ובעטייה של נאמנות לקשרי אובייקט אינפנטיליים, אשר מבוססים כשאריות פנימיות.

     התאוריה של פרברן, למרות שהינה במדה רבה סכמטית, מייצגת יחד עם התאוריה הבין-אישית של סוליבן, את הנוסח העיקבי והטהור ביותר של מודל הקשר/מבנה. שניהם ראו את התפתחות האישיות והפסיכופאתולוגיה, מפרספקטיבה דומה: הילד לכוד במארג של יחסים עם אחרים, ומגלה עצמו באינטראקציה עמם. שילוב זה של הילד עם אחרים, הינו המאפיין הבולט ביותר של ההתפתחות המוקדמת. והצורך בקשר, מגע ואינטגרציה עם אחרים, הוא הדחף המוטיבציוני הבולט ביותר, של האורגניזם האנושי, במשך החיים. הדגשתו של פרברן היא על השאריות האינטרפסיכיות של ההתנסויות הבין-אישיות - הפרגמנטציה הפנימית, ותבנית האישיות.

גנטריפ: מרחיב את התאוריה של פרברן בהכניסו את מושג ה'אגו המוסג' ((regressed ego, ומדבר על נסיגה מיחסי-אובייקט, בניגוד לפרברן שהדגיש קשר לאובייקטים.
השקפתו של גנטריפ, מכל מקום,  - עם ראייתו את ההתנסות האנושית והקשיים בה, כנגזרות של גילגולי יחסים עם אחרים -, נשארת כתאוריה אלטרנטיבית במודל הקשר/מבנה.

וויניקוט: מכוון עצמו להתפתחות self אמיתי, אינטגרטיבי, ולטענתו, זוהי בעייה, שלא טופלה ע"י פרויד וקליין, אבל, נמצאה בבסיסם של נושאים שונים, בהם טיפלו. וויניקוט, מתווה סידרה של צרכים בין-אישיים מתפתחים, לאספקה אימהית ספציפית. מבנה הself- ואירגון הפסיכופאתולוגיה נובע מגורל צרכי-קשר אלו. גילגולים דחפים, וקונפליקטים הקשורים להם, נעשים חשובים רק בהקשרם של תהליכים יותר בסיסיים אלו. באמצעות אלו, הוא מציג תאוריה של מוטיבציה, התפתחות, מבנה ופסיכופאתולוגיה, המבוססים על יחסים בין הself- לאחרים, ופועלת בתוך מודל הקשר/מבנה.

    בעבודתם של קליין, פרברן, וויניקוט וגנטריפ, יחסי-אובייקט מהווים את המוקד המרכזי, ונראים כמהווים את החומר הבסיסי של ההתנסות האנושית. עם זאת, טיבו של האובייקט, מקורותיו ואיכויותיו, שונים בהגדרותיהם השונות של התאורטיקנים הנזכרים.
כל אחד מהם רואה אספקטים מסויימים של האובייקטים שהנם קריטיים להתפתחות ולמבנה הנפשי.

     עבור קליין יש איפיונים אוניברסאליים. בהרבה מקביעותיה, היא מדגישה מקורות מוקדמים של דימויי אובייקט, כמו למשל: כחלק מתורשה פילוגנטית. למרות שהם שונים מבחינת תדירות וחומרה, תוכן האובייקטים דומה עבור כל אחד מאיתנו: השד הטוב והרע; הפין הטוב והרע; תינוקות; זוגות הוריים מאוחדים. קליין מדגישה את חשיבותם של האנשים האמיתיים בחיי הילד. אך גם כאן, האיפיונים האוניברסאליים של אובייקטים אמיתיים אלו, הם החשובים ביותר- האיפיונים האנאטומיים שלהם, הייצוגים של המין האנושי, היציבות שלהם לנוכח ההתקפות שבפנטזיה כנגדם, הערוב הבלתי-נמנע שיש בהם של איפיונים מספקים וגורמי חסך.

     עבור פרברן לעומת זאת, האובייקטים הינם מאד ספציפיים ואישיים. אובייקטים פנימיים בעלי איפיונים מיוחדים, שנמצאים בחוויתו המוחשית של הילד עם הוריו. האובייקט-המגרה, מפתה בדיוק בדרך שבה ההורה מציע קשר. האובייקט הדוחה, מתקיף ונסוג, בדיוק באותה דרך שבה ההורה נכשל מלאפשר קשר. האובייקט האידיאלי מספק קשר באמצעות ההנאות והערכים הממשיים של ההורה. התאוריה המבנית של פרברן, מקבילה לדיווחו של סוליבן, לגבי עיצוב של מערכת הself- באספקט מרכזי זה - אישיותו של הילד מעוצבת ומאורגנת באופן משלים לאופי ההורים, התנהגותם הממשית, הופעתם, ההבדלים הסמויים שיש ביניהם בתגובתיותם לילד, וכן הלאה. עם זאת, גם לאור ספציפיות זאת, הקטגוריות של פרברן הנן אחידות וצרות למדי. הוא רואה, את הצורך הראשוני במעלה אצל הילד, כתשוקה להזנה רגשית. אובייקטים "טובים" הנם אותם איפיונים בהורים, המספקים תלות ינקותית. אובייקטים "רעים" הנם אותם איפיונים הוריים הנכשלים בספוק תלות ינקותית זו.
    תחומים אחרים באישיותם של ההורים, שאינם קשורים לנושא זה של תלות ינקותית, דוהים ברקע.

     סוליבן, בניגוד לכך, מתייחס להרבה מאיפיוני האינטראקציה הורה-ילד, בנוסף לצורך בהזנה מוקדמת, והוא מרחיב את ניתוחו מעבר לינקות המוקדמת, גם לילדות ולתקופת ההתבגרות.

     גנטריפ, מיצר עוד יותר את התמקדותו היחידה של פרברן במובן הבא: הטיפול האימהי כלפי התינוק מקבל מיקוד מרכזי, וכל ההתפתחות שלאחריה, והפסיכופאתולוגיה, מהווים תגובות כנגד כשלונות במגע האימהי הראשוני.

     עבור וויניקוט, אופיו של האובייקט אף הוא מעוצב ע"י הטיפול האימהי ((provisions אך הטפול האימהי, במדה מסויימת מגוון יותר. לילד יש צרכים עמם הוא נולד לסביבה החובקת ((holding, והמשקפת כמראה, לצורך הגשמת האומניפוטנטיות, לצורך פיתוח הטולרנטיות לדו-משמעותיות שיש בחוויה המיחלפית שלו, ועוד.
    האובייקטים המוקדמים של הילד בנויים מראש, ומעוצבים בהתאם לדפוסים שיש לצרכיו ההתפתחותיים של הילד. אך גם וויניקוט כמו פרברן, מדגיש את המיוחדיות של ההורה הממשי. האיפיונים הספציפיים של ההורים אשר ניצבים בדרכם של ההורים בהגשמת התפקידים הטיפוליים שלהם, נעשים קריטיים עבור הילד.

     בשל ההבדלים בהמשגת מקורותיהם ואופיים של האובייקטים, ישנו הבדל בולט בהדגשת הפנטזיה בין קליין ו-וויניקוט מצד אחד, לבין פרברן וגנטריפ מצד שני:
קליין ו-וויניקוט רואים בעולם הפנימי של פנטזיה אדיוסינקרטית את הרמה הבסיסית ביותר של המציאות החוויתית, והעולם החיצוני של האחרים הממשיים כמישני, למרות שאף הוא חשוב. עבור קליין, פנטזיה נוצרת כתוצאה מהדחפים עצמם, ומהווה את יסוד החוויה. פנטזיות פרימיטיביות, שולטות בהתפתחות המוקדמת, ופנטזיות הנוגעות לעולם האובייקטים המופנמים, נמצאות בבסיס תחושת הself- והמציאות. העולם הפנימי, בתאוריה של קליין, מהווה את המקור הגדול ביותר לחיות מצד אחד, וליסורים העמוקים ביותר מצד שני. וויניקוט בדומה לה, מדגיש את העומק, היופי והראשוניות של ההתנסויות הפרטיות ביותר. המציאות הסובייקטיבית היא הבסיס לכל היצירתיות, לפני המעבר לעולם החיצוני האובייקטיבי. ההוויה העמוקה ביותר מורחקת ממגע עם אחרים, ונשארת מבודדת לנצח.

     פרברן וגנטריפ לעומת זאת, רואים בעולם הפנימי של אובייקטים מופנמים, כמישני וכפצוי. לפי השקפתם, הילד מתחילה מכוון למגע וקשר עם ההורים כאנשים אמיתיים. ההתכנסות פנימה, כינונם של יחסי האובייקט המופנמים (פרברן) והרגרסיה של האגו (גנטריפ) הינם תחליפיים למה שחסר ביחסים האקטואליים עם ההורים. כך, למרות שיחסי- אובייקט מופנמים הינם קריטיים להבנת הפסיכופאתולוגיה במערכת שפותחה ע"י פרברן וגנטריפ, יחסי-אובייקט מופנמים נחשבים כמזוכיסטיים והגנתיים, ולא הבסיס והמקור, כפי שרואים אותם וויניקוט וקליין.

     בבניית תאוריית מודל הקשר העניין המרכזי של כל אחד מהתאורטיקנים הוא לתת תאור קליני משכנע לגבי המקורות והתפתחות היחסים עם אחרים. עם זאת, נטישת מודל הדחף/מבנה כבסיס התאורטי, יוצרת בעיות אחרות, שכל תאורטיקן המדבר על קשרי אובייקט חייב להתייחס אליהן. תאוריית הדחף הקלאסית נותנת דרך להמשגת מקור האנרגיה הנפשית, העקרונות שעל-פיהן הmind- מעוצב או מובנה, והחלק הפילוגנטי שאותו הילד מביא בחוויתו את העולם. בנטישת תאוריית הדחף, התאורטיקנים של מודל הקשר, חייבים לתת אלטרנטיבות לבעיות אלו, והדרך שבה הם מתמודדים עם בעיות אלו, שונה למדי.

      * במודל הדחף/מבנה האנרגיה אשר מסופקת לנפש (הפנומנה המנטאלית) נלקחת מהטרנספורמציות של האנרגיות שבדחפים. כאשר משמיטים את מונח הדחף, למעשה מבטלים את מקור האנרגיה. לכן הכרחי מקור אחר לאנרגיה הנפשית. קליין משאירה את השפה של דחפים ככוחות אנרגטיים, בעוד היא משנה את הצרופים שקשורים ביחסים, (קונפיגורציות ההתקשרויות). ליבידו ותוקפנות נעשים קונסטלציות של רגשות אהבה ושנאה. אך המניעים הנם אמפולסים כלפי תדמיות שונות של קשר. וויניקוט נוטה לנקוט באסטרטגיה דומה, למשל ע"י הגדרה מחודשת של תוקפנות כמרץ ותנופה. כך אנרגייה תוקפנית נעשית דחיפה לקשר, אשר האם יכולה להקל עליה או להשתיקה, ובכך הופכה להרסנית.

     גם סוליבן ו-פרברן מציגים עמדה יותר קיצונית למול התאוריה הקלאסית של האנרגיה הנפשית. לטענתם - הפרדה בין הmind- כסט של מבנים ואנרגיה, לדלק אשר מניע אותם, למעשה איננה נכונה. הmind- הינו אנרגיה. עבור סוליבן, הself- אינו ישות לכאורה, אלא דינאמיזם כלומר, תבנית גילגולי אנרגיה. עבור פרברן, מבני האגו הנם אנרגתיים, הבאים לידי בטוי בדחפים לקשר.

    במודל הדחף, לmind- ניתנת צורה מתוך ההכרח לספוק הדחפים וויסותם. ע"י הוצאת מושג הדחף, למעשה שומטים את כל הבסיס לעיצוב תופעת הmind-. כל אחד מהתאורטיקנים נותן בסיס חדש לכך.
    עבור קליין, המבנה הנפשי הוא נגזרת של הפנטזיה, עולם האובייקטים הפנימיים מתפתח מתוך צורכי קשר ראשוניים, והאירגון שלו מתרחש ע"י פנטזיות חוזרות ונישנות, המהוות את הבסיס להתנסותו של היחיד לגבי עצמו ולגבי העולם הבין-אישי.

     וויניקוט, פרברן וסוליבן, רואים את האישיות כמובנית סביב ההכרח לשמירת הקשר הטוב ביותר האפשרי עם ההורה. עבור פרברן, הפרעות ביחסי אובייקט, גורמות להכרח לייסד אובייקטים פנימיים קומפנסאטוריים, ואלו נעשים יסודות למרכיבים השונים של האישיות.

     עבור סוליבן, הself- נעשה מאורגן בתחילה למטרת הימנעות מאינטראקציות מעוררות חרדה עם המטפלים, ואח"כ לשמירת כמות החרדה במיעוטה האפשרי.

     וויניקוט מדבר על הבנייה של הself- לself- אמיתי וself- כוזב, כתוצאות הצורך הדואלי של הילד לבוא במגע עם ההורים באמצעות טיפול אשר ניתן לו, אך עדיין, להגן על הself- מפני הצפה וניצול.

      * כך כל אחד מהתאורטיקנים גוזר את המבנה הנפשי לא מהצורך לווסת מתח הדחפים, אלא מצרכי קשר בסיסיים.

      * במודל הדחף/מבנה התינוק מתואר כמצוייד בתורשה פילוגנטית מורכבת, גם עם דחפים, וגם עם כשרי אגו מולדים. איפיונים מולדים אלו של התינוק, קובעים כוון מסויים בחייו של הפרט, בתורמם לעיצוב אופיו, ולכוון שבו תתפתח פסיכופאתולוגיה. העולם החיצוני, והאחרים הממשיים, נעשים רלוונטיים ומשמעותיים, במדת נגיעתם (באמצעות ספוק או תסכול) לצרכים השונים הנובעים מהדחפים.
    בנטישת מושג הדחף, כל תאורטיקני מודל הקשר, בהכרח, מנתקים עצמם מעניין זה של שיוך חלק מרכזי בהתפתחות האישיות והפסיכופאתולוגיה, לביולוגיה ולפיזיולוגיה.
למעשה קיימת בקורת על תאוריית מודל הקשר, בשל העובדה, שהיא יוצרת סביבה קיצונית ונאיבית, בראותה את החיים המנטאליים כרישומים פשוטים של העולם החיצון. בראייה זו, תאוריות היחסים, ע"י נטישת מושג הדחף, מחסירות את התפקיד המרכזי שיש לגוף בהתפתחות האנושית, וחשיבותם של גורמים מולדים באופן כללי.

     תחושות פיזיות הן הבסיס לכל ההתנסות. חיי התינוק נשלטים ע"י צרכים פיזיולוגיים. דימויים גופניים ופרה-אוקופציות ממלאים חלק ניכר בפסיכופאתולוגיות המאוחרות. ההבדל בגישה לגוף, בתאוריות של מודל הקשר, לבין תאוריות מודל הדחף, איננו בעצם ייחוס החשיבות לגוף, אלא בשאלת הדרכים שבהן מתבטאת חשיבות הגוף. צרכים גופניים אינם נחשבים כפי שהם נחשבים ע"י תאורטיקני מודל הדחף/מבנה, כיוצרים כוונות פסיכולוגיות חשובות ומשמעותיות. מאורעות גופניים ותהליכים גופניים נחשבים כמספקים שפה להתנסות, כאמצעי לבטויי כוונות ומשמעויות של קשר באופיין.

     כך, בתאוריה של קליין, מתחים גופניים אינם יוצרים מניעים אשר דורשים פעולות להקלה במתחים. הילד אוהב או שונא, ומשתמש בתהליכים גופניים לשם ביטוי מוטיבים אלו. פרברן מאפיין אזורים ארוגניים בגוף, כ"ערוצים" לאובייקט. סוליבן מדגיש את הדרך שבה ה"אזורים של האינטראקציה" צובעים את ההתנסויות השונות שיש לתינוק עם מטפלו.
סוליבן נותן למתחים הגופניים (כמקור העיקרי של צורכי התינוק הדורשים סיפוק) מקום מרכזי בתאוריה שלו. הם הכח העיקרי שמושך את התינוק לצורות השונות הבין-אישיות של התינוק עם מטפלו. אך מה שחשוב פסיכולוגית הוא לא, השאלה אם צרכים אלו מסופקים או מתוסכלים, אלא, איכות האינטראקציה. האם האינטראקציה, היא חרדתית או לא.
    באופן דומה, וויניקוט מדגיש את חשיבות הhandling- הפיזי, בהתנסות המוקדמת, לא בסיפוק צורות שונות של סיפוק, אלא, ע"י בטוי ותיווך הטיפול והתגובתיות.
    במודל היחסים הבין-אישיים נוטים לראות בגוף לא יוצר מניעים פסיכולוגיים בלתי-תלויים, המעצבים את ההתנהגות וההתנסות, אלא, מדיום עיקרי של יחסי הגומלין בין התינוק למטפלים בו.

     מובן שישנם צרכים פיזיולוגיים בלתי-תלויים (למזון, חמצן וכו'), אך צרכים אלו אינם בעלי תפקיד אטיולוגי משמעותי בעיצוב האישיות והפסיכופאתולוגיה. האישיות והפסיכופאתולוגיה מעוצבים ע"י גילגולי ההתייחסות הבין-אישית. מניחים כי קיים טיפול פיזי "ממוצע". התינוק נראה כאורגניזם אשר התנסותו מתווכת במלואה באמצעות הגוף, ואשר אמצעי הבעתו מוגבלים למאורעות ולתהליכים גופניים, ואולם, אופיו הפסיכולוגי, נשלט ע"י חיפוש קשר, attachment עם אחרים. חיפוש זה, שעליו מדובר, הוא אשר משייך משמעות לכל מימדי החיים.

     נשאלת השאלה: האם נטישתו של מושג הדחף וראיית הגוף כאמצעי ולא כגורם המניעים הפסיכולוגיים - משמעותה, שבמודל הקשר/מבנה הגורמים המולדים אינם נחשבים?
האם ניתן לראות את האישיות והפסיכופאתולוגיה כתוצר לא מתווך של קלט מאחרים, הנרשם על אורגניזם אשר אינו מביא כל התנסות משמעותית?
    כמובן שלא. שכן כל תאוריה של יחסי-אובייקט מניחה באופן סמוי או גלוי, משיכה מוטיבציונית כלפי מגע בין-אישי, "דחף" כלפי יחסי-אובייקט. ההתנסות עם אחרים משמעותיים נעשית חשובה, לא רק משום שההשפעות הסביבתיות חזקות, והתינוק מגיב להם, אלא, משום שהתינוק "מחפש" סוגי התנסויות מסויימים, ובמיוחד קשר אנושי ספציפי.

      * הילד מכוון לסוגים מסויימים של התנסות. מה קורה לאחר שהוא נפגש בהתנסות מסויימת? האם תאורטיקני מודל הקשר מציעים שהההתנסות, המפגש עם אחרים נרשם באופן ישיר, ולא מתווך? האם הם מניחים שהזכרון שיש למבוגר מדמויות הוריו הוא העתק לא-מעוות של הורים אלו?
    שוב, התשובה היא לא! גם סוליבן וגם פרברן מניחים שהתינוק מביא להתנסותו, לא רק ציפיות, אלא גם עקרונות קודמים לאירגון התנסות זו. (סוליבן מדבר על אופנויות של סינטאקסיס, פאראטאקסיס, ופרוטוטאקסיס, אשר לפיהן כל ההתנסויות נרשמות.)
    ע"פ התאוריה שלו, פסיכופאתולוגיה איננה השתקפות פשוטה של המאורעות הממשיים, אלא טרנספורמציה מורכבת, של מאורעות שעובדו ועוצבו מחדש ע"י תבניות אירגון קוגניטיביות ותפיסתיות שונות. באופן דומה, פרברן בדברו על יצירת מבנים אנדופסיכיים, אינו מניח העברה ישירה של ההתנסות הממשית למשקע פנימי. ההתנסות עם המטפל, עוברת רצף מורכב של פצול ואופרציות של צרוף מחדש. התוכן של אובייקטים פנימיים, נגזר מההתנסות הממשית, אך ההתנסות עצמה עברה טרנספורמציה בהתאם לסט נתון ומולד של תהליכים אירגוניים.

     עד עתה דנו בציפיות ועקרונות אירגוניים אשר הינם סטנדרטיים למדי מתינוק אחד למישנהו. מה לגבי אותם איפיונים מולדים השונים מתינוק לתינוק? תצפיות לגבי הבדלים אלו, אינן בלתי-תואמות את הנחות מודל הקשר, אם כי תאורטיקני המודל הזניחו אותם. המודל מאיר את הצלחותיו או כשלונותיו של המטפל בפגישת צרכיו של התינוק, במתן הזנה, קשר, סביבה מקלה, תומכת,.

     מה גורם לכשלון במאמצים אלו? מדברים לעתים על חוסר התאמה בין אם מסויימת לתינוק מסויים ((Stern 1977. כל תינוק מביא לפגישה עם המטפל את הקצב שלו, רמת האקטיביות שלו, מראה אפקטיבי והתנהגותי מובחן. כל מטפל מביא עמו לפגישה את הסגנון שלו, את עוצמת התגובתיות שלו, מרחב הקשב שלו, רמת העניין שלו, חרדותיו וכיו'ב. כמובן, שהדווח לגבי האינטראקציה מטפל-תינוק, צריכה לקחת בחשבון גורמים אלו, לשם קביעת המישקע הבין-אישי של הילד, כתערובת מורכבת של ההשפעות ההתנסותיות והטמפרמנטאליות , המשפיעות באופן מתמיד, האחת על השניה. חוסר התאמה באינטראקציות אלו, יכולה להיות מובנית כמייצגת את חוסר ההתאמה בין שני המשתתפים.

       יש לציין אם כן, שגורמים מבניים אינם מוזנחים ע"י תאוריית מודל הקשר, אך גורמים אלו, הכי פחות פותחו במסגרת תאוריות אלו (חוץ מאשר בתאוריה של בולבי, אשר השקיע מאמצים לקשור את התאוריה שלו בדבר הatachment- לעקרונות ביולוגיים.)
    העקרונות האירגוניים המולדים אשר באמצעותם מוצפנת ההתנסות ונשמרת, הותוו באופן מאד לא שלם. התחום שהוזנח ביותר הינו ההתייחסות להבדלי טמפרמנט בין תינוקות. למשל, סוליבן ופרברן, שניהם מדגישים את הגורם הקריטי לדעתם, שהינו, האם המטפל חרד או לא, האם הוא זמין רגשית או לא. אין הם מדגישים את המדה שבה תגובתיותו או רגישותו של המטפל, מתאימים או לא מתאימים למזג מסויים של התינוק.

     למרות שאין הם נדחפים לכך ע"י הנחות המודל, תאורטיקני מודל הקשר נוטים להדגיש פחות מדי, גורמים מבניים, המתייחסים לאופי, ולנוכחות הרגשית של המטפל, כדטרמיננט החשוב ביותר להתפתחות האישיות. מהן הסיבות לחוסר איזון זה?

     ראשית שתי התאוריות הטהורות ביותר של מודל הקשר, זו של סוליבן וזו של פרברן, הינן תאוריות של פסיכופאתולוגיות, ולא תאוריות כלליות של התפתחות האישיות. סוליבן לא נותן כל הסבר לגבי אירגון הself-, מלבד התייחסותו להמנעות מחרדה. פרברן אינו נותן כל הסבר לגבי מיבניות הself- מלבד יסודם של אובייקטים פנימיים קומפנסאטוריים. שניהם מייחסים פסיכופאתולוגיה לכשלון ההורים. אם כי, אין הדבר אומר שאיפיונים מולדים של הילד אינם גורמים קריטיים, ביצירת פסיכופאתולוגיה.

     שנית, ההיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנאליטיים נוטים לשני כוונים דיאלקטיים רחבים. התאוריה המוקדמת של פרויד לגבי פיתוי הטילה את האחריות המלאה לנוירוזה, על המטפל המפתה. הבנתו של פרויד ש"זכרונות" הפיתוי של הפציינטים שלו הומצאו, הובילה אותו לפיתוח מודל הדחף/מבנה, שבו פסיכופאתולוגיה מתפתחת מנבכי נפשו של הילד.

     נוסחאותיה של קליין לגבי דימויי אובייקט ראשוניים ויחסים, מייצגת עוד יותר את תנודת המטוטלת לקצוות בכוון זה. תרומתם של תאורטיקני יחסי-אובייקט הינה תגובה לנטייה זו, של איפיוני המחשבה הפרוידיאנית והקלייניאנית, למרות שעקרונות מודל הקשר/מבנה אינם בעצמם דורשים זאת, הם נוטים לתאר את התינוק, כיחסית אחיד ותמים, כשהאשמה לפסיכופאתולוגיה, שוב מושלכת על ההורה. יש לצפות שבעתיד, נטיה זו תעלם, כאשר השפעותיו של המחקר בתינוקות יתגברו, עם הדגשותיו על האופי האינטראקטיבי של משתנים טמפרמנטאליים והתנסותיים.

-  ס ו ף   פ ר ק  -