התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין // גרינברג ומיצ׳ל

מלאני קליין
לפני 1919, כשהפרסום הפסיכואנליטי הראשון של מלאני קליין הופיע, היה פער מסקרן במחקר ובעיסוק הפסיכואנליטי. החקירה הראשונית של פרויד את המשמעות מאחורי הסימפטומים הנוירוטיים של מבוגרים הובילה למערכת מפורטת של השערות בלתי צפויות ומתנודדות למדי לגבי החיים הרגשיים של ילדים.  אף-על-פי-כן, בזמן שקליין החלה במחקריה הישירים עם ילדים, התיאוריות של פרויד נותרו כאקסטרפולציות אל תוך הילדות מזכרונות ופנטזיות של מבוגרים. פרויד ערך אנליזה ממקור שני של "הנס הקטן" באמצעות הוראות לאביו של הנס; Hug-Hellmuth ביצע איזושהי עבודה מקדמית (פרלימינרית), חינוכית בעיקרה, עם ילדים בגיל החביון. אך אף פסיכואנליטיקאי לא ניסה ליישם את הטכניקות של פסיכואנליזה בילדים, בין אם לשפר קשיים בחיים או לבדוק את התיאוריות ההתפתחותיות של פרויד ממקור ראשון.
קליין התגוררה בבודפשט בין 1910 ו- 1919 היכן שהמשיכה שלה לכתביו של פרויד הביאה אותה לפנות לפרנזי (Ferenczi) לקבלת טיפול פסיכואנליטי. עפ"י הצעתו היא החלה ליישם עקרונות וטכניקות פסיכואנליטיים בטיפול בילדים.  פרוייקט זה מזמן כבר היה צריך להתרחש והדיווחים המוקדמים של עבודתה של קליין עוררו עניין ניכר בקרב הקהילה הפסיכואנליטית. קרל אברהם (Karl Abraham) הזמין אותה לעבוד במוסד הפסיכואנליטי של ברלין (;(Berlin Psychoanalytic Institute האנליזה וההדרכה הקצרות עם אברהם הסתיימו עם מחלתו ומותו ב- 1925. באותה שנה קליין הוזמנה ע"י ארנסט ג'ונס (Ernest Jones) להציג את עבודתה באנגליה; היא עברה לשם זמן קצר לאחר מכן ועבדה וכתבה באנגליה עד מותה ב- 1960.
הייחוס האינטלקטואלי והפוליטי של קליין בקרב הקהילה הפסיכואנליטית לא יכול היה להיות יותר טהור. אצל פרנזי, אברהם וג'ונס היא קיבלה חסות משלושת משתפי הפעולה עם פרויד הבולטים והמשפיעים ביותר. (פרנזי, רק שנים אחר-כך, הרבה אחרי התחברותו עם קליין, איבד את העדפתו לפרויד.) עם זאת, זמן קצר לאחר שהתמקמה באנגליה, עבודתה של קליין פיצלה את החברה הפסיכואנליטית הבריטית (British Psychoanalytic Society) ובסופו של דבר את הקהילה הפסיכואנליטית הבינלאומית. למרות שהיא עצמה הציגה את עבודתה כהרחבה פשוטה של התיאוריות של פרויד שלא מערבת כל חידושים יסודיים, היא הוקעה ע"י כותבים פסיכואנליטיים רבים על עיוות ובגידה בעקרונות בסיסיים של התיאוריה והעיסוק הפסיכואנליטיים המבוססים.  ההתפצלות שהתחילה באמצע שנות ה-20' באי- הסכמה בין קליין ואנה פרויד לגבי הטכניקה באנליזה של ילדים, התרחבה במהלך שנות ה- 30' וה-40' לפילוג אידיאולוגי מרכזי. החברה הפסיכואנליטית הבריטית עדיין מפולגת בין "קבוצת A " (הנאמנה לאנה פרויד), "קבוצת B" (חסידים של קליין), ו"קבוצת האמצע" (אלה, כמו וויניקוט, שלא בחרו באף אחד מהצדדים). הדו-שיח השכיח העוקצני והמנמיך הדדית בין שני קווים אלה של פיתוח תיאוריות פסיכואנליטיות נמשך עד עתה.
מרבית מאלה שהגנו על קליין מתייחסים לתרומות שלה כתואמות במידה רבה את החקירות המקוריות של פרויד וממזערים את ההבדלים, אותם הם רואים פשוט כהרחבות והבאה לשלמות של מושגיו של פרויד. מבקרים מתייחסים לניסוחיה של קליין כמשיקים לזרמים המרכזיים בחשיבה הפרוידיאנית וכספקולטיביים ופנטסטיים במידה רבה. הויכוח מורכב בשל מאפיינים סגנוניים של כתיבתה של קליין. הפרוזה שלה עמוסה בתיאורים של חומר פנטזיה פרימיטיבי.כמו כן, היא כותבת עם הרבה שכנוע וודאות, מה שלעיתים קרובות מוביל להכללות יתר והיפרבולה (סגנון מוגזם של דיבור או כתיבה, כרמית). בנוסף, ישנן תזוזות גדולות שהיא לא מכירה בהן בעקרונות ודגשים בסיסיים במהלך הקריירה שלה כתיאורטיקנית. ערבוב זה של פרוט פנומנולוגי, סגנון מוגזם ושינוי בלתי מוצהר בנקודת המבט הוליד גוף עבודה שהינו עשיר ומורכב במידה אדירה ומאורגן בצורה רפויה. סגנון הכתיבה שלה נראה לעיתים כמשקף מרקם המזכיר את תהליך החשיבה הראשוני שמהווה כל-כך הרבה מתוכן עבודתה.
חוסר ההצלחה של מבקרים רבים להציג קריאה קפדנית ומאוזנת של רעיונותיה של קליין והאופי המטעה של חלק מהרטוריקה שלה עצמה הולידו תפיסות שגויות נפוצות לגבי עבודתה של קליין. ראשונות במעלה הן: שהיא מתמקדת באופן בלעדי בתוקפנות על חשבון מניעים אחרים, ושהיא מזניחה את החשיבות של אנשים אמיתיים לגמרי על חשבון יצירות פנטסטיות ו- phantasmogoric (פנטסמוגוריות? כרמית) של מוחו של הילד עצמו.  בתוך מערבולת המחלוקות והסלידות סביב תרומותיה של קליין ישנו באופן מובן קונצנזוס מועט לגבי טבען המדויק של דעותיה ולגבי מקומה בהיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנליטיים.
אנחנו נראה שקליין  הן נותרה נאמנה והן נפנתה מראייתו של פרויד ושימשה כדמות מעבר מרכזית בין מודל הדחף/מבנה ומודל ההתייחסותי/מבנה. התרומות העיקריות שלה מתרכזות בניסוחים מחדש מעודנים אך יסודיים לגבי אופי הדחפים עצמם, ולגבי המקור והאופי של "אובייקטים". 

שלבים בתיאוריה של קליין
הטיפול הפסיכואנליטי בילדים מציב קשיים טכניים ניכרים. על מנת לעשות אנליזה למישהו, יש להשיג גישה באיזשהו אופן לחוויה ולפנטזיות שלו. אסוציאציה חופשית מספקת גישה כזו בפסיכואנליזה של מבוגרים, אבל בגלל שילדים בדרך כלל פחות מילוליים ממבוגרים ובאופן כללי יותר נמצאים בתנועה, יישום ישיר של טכניקה של אסוציאציה חופשית אינו אפשרי. קליין ניסתה למשוך את המטופלים הראשונים שלה ע"י כך ששוחחה איתם, אך עד מהרה היה ברור שהמדיום המילולי היה מוגבל- נדרשה גישה חקרנית יותר של הפנטזיות ושל החיים הפנימיים של הילד. התצפית והפרשנות של המשחק סיפקו את הגישה הזו. קליין הרגישה שהמשחק משמש כפונקציה מרכזית באקונומיה של נפש הילד, והוא מייצג המחשה של המשאלות והפחדים הלא מודעים העמוקים ביותר של הילד. למרות שלפעמים הילד משחק לבדו, לעיתים קרובות המטפל מגוייס ומקבל תפקידים- כעת הילד הסורר שמוענש ע"י המטופל, עכשיו ההורה האוהב המתגמל את המטופל, וכן הלאה. ע"י צפייה ופירוש של ההגייה  וההטלה של תפקידים אלה, קליין יכלה לעזור לילד לעבוד על מגוון קונפליקטים, יחסים עם אחרים והזדהויות נבדלות.   כשהיא חמושה בכלי של פרשנות משחק, היא היתה להוטה במאמריה המוקדמים לחקור את ההשערות של פרויד בנוגע לחוויה הילדותית.
המאפיין המרשים ביותר של המאמרים המוקדמים הוא ההתמקדות הבלעדית שלהם בנושאים ליבידינאליים, אף יותר מבעבודתו של פרויד עצמו שבשל נטייתו לניסוחים דואליסטיים, מאוזנים, הציב תמיד לצד פסיכוסקסואליות נושאי הנעה אחרים. קליין ראתה מיניות גניטלית (של איברי המין, כרמית), אדיפלית בכל פינה וסדק בעולמו של הילד. לאותיות ומספרים יש משמעויות מיניות (קוים ומעגלים בהבניה של הדמויות שמייצגות פין וואגינה). חשבון (חילוק כהזדווגות אלימה, לדוגמא), היסטוריה (פנטזיות של פעילויות וקרבות מיניים מוקדמים), וגיאוגרפיה (הפנים של גוף האם) שואבים מעניינים מיניים. המוסיקה מייצגת את הקולות של יחסי המין בין ההורים.  הדיבור עצמו מסמל פעילות מינית (הפין כלשון הנעה בתוך הפה כואגינה). העולם של הילד על כל היבטיו מייצג מיניות גניטלית בקנה מידה גדול: "לפעילויות האגו ולאינטרסים... יש ביסודם סימליות גניטלית, כלומר, משמעות של הזדווגות" (1923, pp. 82-83).
התפתחות ליבידינאלית עבור קליין קשורה בקשר קרוב לדחף של הילד לדעת.  הילד מפתח פנטזיות מפורטות לגבי הפנים של גופה של האם והתעלומות שהוא מכיל- כולל מזון, צואה, תינוקות- וכפי שהאמינה קליין ב-1928, פנטזיות על הפין של האב. העולם בחוץ מייצג את גוף האם, וקליין מתארת את הילד הצעיר כחוקר נמרץ ונלהב. מכיוון שהדחף לדעת הוא כה מרכזי וחזק, וכיוון שהוא צץ לפני שהילד מפתח אפילו יכולת מינימלית בשפה, הוא מתוסכל באופן קבוע, מה שמביא להשתוקקויות וזעם עזים. כל העכבות מבחינת קליין, בנקודה זו בהתפתחות הרעיונות שלה, נובעות מחרדות סירוס, ציפיות לעונשים על הרדיפה אחר סיפוק מיני וידע, וכל פסיכופתולוגיה נגרמת ע"י הדחקה כתוצאה מכך של היבטים של מיניות של הילדות.
למרות שקליין חשה שחשפה עדות משכנעת לתיאוריות ההתפתחותיות של פרויד, כן עלו סתירות מבחינת התיארוך (dating). בעוד שפרויד ראה בתסביך אדיפוס כשיא של מיניות ילדותית, שמופיע רק לאחר הפרישה הרציפה של ארגונים טרום-גניטלים מוקדמים יותר, נתוניה של קליין הציעו פריצה מוקדמת הרבה יותר של אינטרסים ופנטזיות אדיפליים. היא הציבה את ההתחלה של הרגשות האדיפליים בנקודות מוקדמות יותר ברצף, ובסופו של דבר מיקמה את מקורם בשנת החיים הראשונה, בסביבות זמן הגמילה. היא טענה שההפרעה בקשר של התינוק עם האם שנגרמה בשל הגמילה מהחלב ומהחיתולים גרמה לפניה אל האב בצורה של פנטזיות גניטליות, ואצל הבן, חזרה כתוצאה מכך לאם ברמה גניטלית ולא אוראלית. בעוד שפרויד ראה את הסופר אגו כמופיע מתוך הפיתרון של השלב האדיפלי בתום עידן הילדות, חקירותיה של קליין גילו דמויות סופר אגו מוקדמות יותר בצורה של האשמות-עצמיות ביקורתיות ונוקשות שמלוות את הפנטזיות האדיפליות המוקדמות יותר.      
 שלב שני בדעותיה של קליין החל עם שינוי ניכר בהדגשה, מנושאים ליבידינאליים לתוקפניים, כשהיא הולכת בדרכו של פרויד. לפני 1920 פרויד החשיב תוקפנות באופן משתנה כהיבט של הליבידו או של האינסטינקטים משמרי העצמי (self-preservative). במעבר לעיקרון העונג (a1920) הוא ייסד את התוקפנות כמקור אנרגיה עצמאי בזכות עצמו ושיער לגבי מקורו בנטייה ביולוגית שלטת של הרס עצמי אותה כינה אינסטינקט המוות. קליין באופן הדרגתי ספגה והרחיבה מאד את התמקדות החדשה של פרויד בתוקפנות. בשנות ה-30' המוקדמות החשיבות של התוקפנות בכתביה מאפילה על כל המניעים האחרים. בכל היבט של חיי הרגש, האינטרסים הליבידינאליים כעת נראים כפחות מרכזיים, פחות קונפליקטואלים, ובאופנים רבים, כמגיבים למניעים תוקפניים. קודם לכן, קליין התייחסה לעניין של הילד בתוכן של גוף האם כמונע ע"י עונג וידע; וכעת ראתה את המניע כבעלות, שליטה והרס: "המטרה השלטת היא להיות בעצמו הבעלים של התוכן של גוף האם ולהרוס אותה באמצעות כל נשק שסדיזם יכול לאפשר" (1930, p. 236). לסדיזם אין מחסור בכלי נשק.
ראייתה של קליין את טבעו של התסביך האדיפלי השתנתה ממאבק על הנאות אסורות  והפחד מעונש, למאבק להשגת כוח והרס והפחד מנקמה. דחפים ליבידינאליים לא הופכים בעייתיים בעצמם, היא טענה כעת, אלא עד לשלבים המאוחרים יותר של תסביך אדיפוס- הרבה אחרי ההתפתחות המוקדמת של יחסי הילד עם ההורים. "רק בשלבים המאוחרים יותר של קונפליקט אדיפוס מופיעה ההגנה כנגד הדחפים הליבידינאליים; בשלבים המוקדמים יותר אלה הם הדחפים ההרסניים המתלווים שנגדם ההגנה מכוונת" (1930, p. 249אותיות נטויות במקור). הילד חש חרדה ואשמה לא בשל תשוקה אלא בגלל הפנטזיות התוקפניות שמלוות את הדחפים הליבידינאליים שלו. החיים הרגשיים של הילד מתרכזים סביב חרדה פרנואידית- הפחד מנקמה מסיבית וקטלנית ע"י הפין של האם והאב (בתוך האם), שנוקם על ההרס שהביא הילד, בפנטזיה שלו, על ההורים, בעיקר על האיחוד המיני ביניהם. הרסנות אינהרנטית (inherent , טבועה) פרימיטיבית החליפה את הרדיפה אחר העונג והידע ככוח המניע בחיים וכטבור של הקונפליקט הנפשי.
הראיה של הנפש שהוצעה ע"י קליין ב- 1932 מכילה הרחבות משמעותיות וחדשניות של התיאוריה הפרוידיאנית. הבולטות ביותר מבין אלה הן הגישה שלה לפנטזיה והפיתוח שלה של מושג האובייקטים הפנימיים. פרויד תיאר פנטזיה כתהליך נפשי ספציפי  שצץ כתולדה מתסכול. עפ"י שיטתו, פנטזיה וסיפוק מיידי הינם ערוצים חלופיים.  קליין, לאט אך באופן מתפשט, הרחיבה את תפקיד הפנטזיה בחיי הנפש, והציגה מספר תכונות שהיו או נעדרות או מינימליות אצל פרויד: פנטזיה בלתי מודעת מפורטת, מלבד פיצויים מודעים ספציפיים לתשוקה מתוסכלת; מאגר של דמויות וידע לא מודעים ממנו שואבת הפנטזיה, שנמצא ברשותו של הילד בשל  תורשה פילוגנטית; פנטזיה שמשמשת לא כתחליף אלא כליווי לסיפוק ממשי. (זה הפך לנוהג להשתמש באיות "phantasy" לציין את המשמעויות הרחבות יותר של המושג בתיאוריה הקלייניאנית ואנו מפעילים את השימוש הזה היכן שזה אפשרי.) מערכת משמעויות חדשה זו עבור המונח "phantasy" פותחה בהדרגתיות וללא תרועת חצוצרות, ולא היה זה אלא עד מאמרה של אייזקס
( Isaacs) "על הטבע והפונקציה של הפנטזיה" שהוצג ב- 1943 כשהמידה של הרחבה זו נוסחה. אייזקס העלתה את הטענה, שלאחר מכן אושרה ע"י קליין, שפנטזיה מהווה את החומר הבסיסי של כל התהליכים הנפשיים. הרחבה זו של המושג מתהליך חלופי מובדל לחומר ממש של חיי נפש הפכה גורם מפתח בניסוח מחדש של מושג הדחף של קליין.
מושג פרוידיאני שני שהורחב במידה רבה ע"י קליין היה הרעיון של "אובייקטים פנימיים". תיאורו של פרויד את ה"קולות", הדמויות והערכים ההוריים הפנימיים נותר מוגבל במהותו לסופר אגו המופנם במהלך הפיתרון של המשבר האדיפלי. הרחבתה של קליין של המושג נכרכה עם השימוש המורחב שלה בפנטזיה. בתיאורה את תסביך אדיפוס, חיי הנפש של הילד מלאים בפנטזיות מפורטות בעיקר סדיסטיות לגבי ההורים. במאמרים שבאו לאחר מכן קליין תיארה פנטזיות מורכבות יותר ויותר שספציפיות לגבי ה"תוך" של האם. הילד משתוקק להיות בעליו של השפע שהוא מדמיין שמוכל ברחם של האם, כולל מזון, צואה בעלת ערך, תינוקות והפין של האב. הוא מדמיין ומחריב, בפנטזיה, את ההזדווגות הנצחית בין ההורים, שהוא תופס כחילוף הדדי של חומרים מזינים ויקרים שאינם נגישים לו. הוא מדמיין פנים דומה בגופו שלו היכן ששוכנים חומרים ואובייקטים טובים ורעים והוא מוטרד ע"י "ניסיון מתחדש תמידית (א) להשיג חומרים ואובייקטים "טובים" (חלב "טוב", צואה "טובה", פין "טוב", ילדים "טובים") ובעזרתם לשתק את הפעולה של האובייקטים והחומרים ה"רעים" בגופו; ו- (ב) לצבור מאגרים מספיקים בתוך עצמו על מנת שיהיה מסוגל להתנגד להתקפות שמוחלות עליו ע"י האובייקטים החיצוניים שלו" (1931, p. 265). נוצרת מערכת מורכבת של יחסי אובייקט מופנמים, והפנטזיות והחרדות לגבי מצבו של האובייקט הפנימי של האדם הם הבסיס, תטען קליין מאוחר יותר, להתנהגות, מצבי הרוח ותחושת העצמי של האדם.
השלב השלישי בעבודתה של קליין נפרש מאמצע שנות ה-30' ל- 1945, כשבמהלך זמן זה המוקד שלה עבר חזרה לנושאים ליבידינאליים. עם זאת, בעוד שעבודתה המוקדמת על סוגיות ליבידינאליות הדגישה את מוקד הדחף/מבנה הקלאסי של עונג ומיניות מבוססי-גוף, הטיפול שלה בנושאים אלה בנקודה מאוחרת יותר זו מתייחס לרגשות המורכבים יותר של אהבה ותשוקה לתיקון. (סגל מציע שהמוות המקרי של בנה של קליין ב- 1932 היווה גורם מקדים לעניין מחודש זה באהבה, אובדן ותיקון [[1979, p. 74). למרות שהיה אזכור חולף של מושג התיקון ב- 1929 (1929, p. 235) ודיון כלשהו בנושאים אלה בפסיכואנליזה של ילדים (1932), הם לא זזו למרכז התעניינותה של קליין ולא זכו לבסיס שווה כמו תוקפנות עד לניסוח המושג של חרדה דיכאונית ב- 1935. בעבודה מוקדמת יותר היא תיארה את הפחדים המרכזיים של הפעוט כפרנואידים בטבעם; הילד מנסה להדוף את סכנות האובייקטים הרעים, הן הפנימיים והן החיצוניים, בעיקר ע"י שמירת הדמויות שלהם כנפרדות ומבודדות מהעצמי ומהאובייקטים הטובים. כך, תכונת המפתח של ארגון מוקדם זה של החוויה, אותה כינתה קליין ב- 1935 "העמדה הפרנואידית", מערבת את ההפרדה בין אובייקטים טובים ותחושות טובות ובין אובייקטים רעים ותחושות רעות.
קליין (1935) מציעה שברבע השני של שנת החיים הראשונה הפעוט מפתח את היכולת להפנים אובייקטים שלמים (בניגוד לאובייקטים חלקיים ומפוצלים), וזה מהווה גורם מקדים לשינוי בולט במוקד של החיים הנפשיים של הילד. הילד מסוגל בנקודה זו לעשות אינטגרציה של התפיסות המפוצלות הקודמות של האם, לתפוס שישנה רק אם אחת, עם תכונות טובות ורעות. אם יש רק אם אחת, זו היא שמהווה את המטרה לכעסים של הילד, לא "אם רעה" נפרדת. זוהי אימו האהובה, הן כדמות אמיתית חיצונית והן משוקפת כאובייקט פנימי שהילד הורס באורגיה של פנטזיות מרעות במהלך תקופות של תסכול וחרדה, אותן קליין מקשרת במיוחד לתסכולים בגמילה. היא מכנה את האימה והפחד לגבי גורל האובייקט השלם אותו פוחד הילד שהרס, חרדה "דיכאונית". בעוד שחרדה פרנואידית כרוכה בפחד מההרס של העצמי מבחוץ, חרדה דיכאונית כרוכה בפחדים לגבי גורלם של אחרים, הן בפנים והן בחוץ, לנוכח ההרס המפונטז שנוצר ע"י התוקפנות של הילד עצמו. כתוצאה מהכעסים שלו לנוכח תסכול אוראלי, הילד מדמיין את העולם שלו כדל אוכלוסיה באופן אכזרי, הפנים שלו כמרוקן. הוא ניצול יחיד וקליפה ריקה. הילד מנסה לפתור את החרדה הדיכאונית שלו ואת האשמה החזקה שמלווה אותה ע"י "תיקון", התיקון של האם בעזרת פנטזיות והתנהגויות משחזרות. הוא מנסה ליצור מחדש את האחר אותו הרס, להשתמש באומניפוטנטיות המפונטזת שלו בשירות האהבה והתיקון. קליין מבהירה שדאגתו של הילד לאחרים לא מכילה פשוט היפוך תגובה כנגד ההרסנות שלו, וגם אין זו סתם חרדה שנובעת מתלות באובייקט. הדאגה לגורל של האובייקט היא ביטוי של אהבה וחרטה אמיתיות שמתפתחות, כפי שקליין הציעה מאוחר יותר, יחד עם הכרת תודה עמוקה על הטוב שקיבל הילד מהאם. (ב- 1948 קליין טוענת שחרדה דיכאונית ואשמה מתחילות בעצם ביחסים המוקדמים ביותר עם השד, אך הן לא מקבלות מוקד מרכזי עד להפנמה [introjection] של האובייקט השלם ברבע השני של השנה הראשונה [1948, p. 34].)
האלמנט המרכזי של מערכת המוטיבציה של קליין זז. בשלב הראשון הרדיפה אחר עונג מיני וידע היא המוקד המרכזי; בשני, הניסיון לרכוש שליטה במצבי חרדה רודפניים ולהשיג הרגעה כנגד הסכנות של ההרס והנקמה מקבל חשיבות עליונה. בשלב שלישי זה, שהינו קריטי במעבר של קליין ממודל דחף/מבנה למודל התייחסותי/מבנה, חרדה לגבי הגורל של האובייקט וניסיונות לשקם אותו, לעשותו שלם שוב דרך אהבה, הופכת לכוח המניע באישיות. "הניסיונות להציל את אובייקט האהבה, לתקן ולשחזר אותו, ניסיונות שבמצב של דיכאון קשורות בייאוש, כיוון שהאגו מטיל ספק ביכולת שלו להשיג את השחזור הזה, הינם גורמים קובעים עבור כל הסובלימציות והתפתחות האגו כולה" (1935, p. 290). האובייקט אינו עוד רק הכלי לסיפוק דחפים אלא הוא נהייה ל"אחר" עימו לפעוט יש יחסים אישיים עזים.
קליין הרחיבה את העליונות של העמדה הדיכאונית על מנת לכלול את תסביך אדיפוס עצמו, אשר מוגדר מחדש וכעת מוצג בעיקר ככלי לחרדה דיכאונית וניסיונות לתיקון (1935). לעולם לא ניתן להתגבר באופן מלא על חרדה דיכאונית, היא מציעה: הגורל של האובייקטים של האדם אל מול התחושות הקונפליקטואליות של האדם נותר כדאגה מרכזית לאורך החיים. כל האובדן נחווה כתוצאה מההרסנות של היחיד וכנקמה על שנאה ופגיעות בעבר. דרך האובדן, העולם והפנים של היחיד נחווים כמרוקנים ושוממים. אהבתו של היחיד ויכולתו ליצור ולהגן על היחסים הטובים עם אחרים נחוות כאימפוטנטיות וחסרות ערך. חוויות טובות עם אחרים, לעומת זאת, מגבירות את האמונה בכוח של אהבת היחיד ויכולות התיקון שלו. שנאה וזדוניות יכולות להתקבל ולהיסלח; ניתן לגשת לאחרים עם תחושת תקווה ואפשרות. אנשים אחרים אמיתיים חשובים ביותר בניסוחים המאוחרים יותר של קליין. הילד מתחרט על הנזק שהוא חש שגרם להוריו. הוא מנסה לתקן את הנזק הזה, לעשות טוב, שוב ושוב. האיכות של יחסיו עם הוריו והאיכות של יחסיו בעקבות זאת עם אחרים קובעות את התחושה שיש לו של עצמו, במקרים הקיצוניים- רוצח חשאי שלא התגלה או חוטא המבקש חרטה ומחילה.
מבקרים שרואים את התיאוריה של קליין כמתמקדת בלעדית בשנאה והרסנות לעיתים קרובות קוראים לא נכון את ניסוחיה לגבי העמדה הדיכאונית ומציעים שהעמדה הדיכאונית היא הישג התפתחותי נדיר יחסית, שאפשרי אך ורק ע"י התגברות על פעולות הפיצול השולטות במהלך השלב הפרנואידי המוקדם יותר. עפ"י קריאה זו, ההתייחסות הדיכאונית לגבי אחרים היא תופעה מאוחרת יותר ושניונית בצורה ניכרת. עם זאת, קליין מצביעה שוב ושוב על כך ש"העמדה הדיכאונית הילדותית היא העמדה המרכזית בהתפתחות הילד" (1935, p. 310). כל אינדיבידואל, כולל אנשים סכיזופרניים ופרנואידיים, הפנים (introjected) אובייקטים שלמים ועל כן נאבק עם חרדה דיכאונית. אדם החי בתוך ארגון פרנואידי נסוג אל מול חרדה דיכאונית בשל הנזק שהוא חש שגרם לאלה שהוא אוהב. אדם כזה אינו בלתי מסוגל לאהוב; מתחת לפיצול, ההרעה, וכן הלאה, ישנה "אהבה עמוקה" (1935, p. 295). ברמות העמוקות ביותר של סכיזופרניה, טענה קליין במאמר מאוחר יותר, ישנו ייאוש בשל "ההישלטות ע"י  דחפים הרסניים ובשל ההרס שהיחיד הביא על עצמו ועל האובייקט הטוב שלו" (1960, p. 266). זוהי המרכזיות הזו שקליין מעניקה לאהבה ותיקון שהובילה את Riviere , אחת ממשתפות הפעולה עימה המוקדמות ביותר, להציע שהתרומות לתיקון הינן "אולי ההיבט המהותי ביותר בעבודתה של מלאני קליין" (1930a, p. 60).
הפרוייקט העיקרי בשלב הרביעי והאחרון של עבודתה של קליין, שנמשך מהמאמר ב- 1946 " הערות על מספר מנגנונים סכיזואידיים" עד למותה ב- 1960, הוא ניסיון לאזן וליצור סינתזה של עבודתה המאוחרת יותר על דיכאון ותיקון עם החשבה מעמיקה של המוקד המוקדם יותר שלה בתהליכים פרנואידיים. למרות שכתבה על תהליכי פיצול קודם לכן (ראה דיונים על "distributing" superego imagoes, 1932, p. 215), הפיצול מקבל חשיבות חדשה בשלב האחרון ביותר של עבודתה. בעוד שהדיונים המוקדמים יותר של קליין בפיצול נגעו בפיצולים ופיזורים של אובייקטים (טוב ורע, פנימי וחיצוני), היא מדברת ב- 1946 על פיצול גם כתכונה של האגו. פיצולים באובייקטים מקדימים ותואמים פיצולים בתוך האגו. ההשפעה של עבודתו של פרברן (Fairbairn) על פיצול-אגו בשנות ה- 40' המוקדמות מוכרת מפורשות- למעשה, קליין מוסיפה את מושגו "סכיזואיד" (שמתייחס לפיצולים באגו) לתיאור המוקדם יותר שלה של התהליך הפרנואידי, מה שמוליד מונח חדש, "עמדה פרנואידית-סכיזואידית", על מנת לתאר את הארגון של החוויה שנחדרת ע"י החרדה הרודפנית. המושג "הזדהות השלכתית" ("projective identification") פותח כדי לתאר הרחבות של פיצול בהן חלקים מהאגו מופרדים מיתר העצמי ומושלכים לתוך האובייקטים. בהשלכה, עפ"י המונח שיצר פרויד ושקליין משתמשת בו, דחפים מובדלים (discrete impulses) מיוחסים לאובייקטים; בהזדהות השלכתית הייחוס מתייחס לחלקים של האגו ממש. כתוצאה מכך, הזדהות השלכתית היא מושג שמתאר יותר אינטראקציה מאשר המושגים הפרוידיאניים של השלכה והזדהות. ישנו קשר קרוב הרבה יותר לאובייקט שכעת "מייצג" את ההיבט המושלך של העצמי. (ראה Meissner, 1980, לביקורת עוקצנית על השימוש של קליין וחסידיה במונח "הזדהות השלכתית".)
מושג מרכזי אחרון שעבר התפתחות משמעותית בשלב האחרון של הקריירה של קליין הוא "קנאה". למרות שהתייחסויות לקנאה נמצאות כבר בפסיכואנליזה של ילדים, היה זה רק לאחר הפרסום של קנאה והכרת תודה ב- 1957 שקנאה קיבלה עמדה של חשיבות מרכזית, הן בהבנת פסיכופתולוגיה והן ביחס לתהליך הטיפול. הניסוח של קליין על המקור של קנאה מושרש בהנחה המוקדמת שלה של תוקפנות טבועה. היא מציעה שקנאה פרימיטיבית מוקדמת מייצגת צורה ממאירה והרת אסון במיוחד של תוקפנות מולדת. כל הצורות האחרות של שנאה אצל הילד מכוונות כלפי האובייקטים הרעים. אלה נחווים כרודפניים ורשעים (בעיקר משום שהם מכילים, דרך השלכה והזדהות השלכתית, את הסדיזם של הילד עצמו), והילד בתורו שונא אותם ומפנטז על העינוי והקץ שלהם. קנאה, לעומת זאת, היא שנאה מכוונת כלפי האובייקטים הטובים. הילד חווה את הטוב והטיפוח שהאם מספקת אך חש שהם בלתי מספיקים ונוטר לשליטה של האם עליהם. השד משחרר את החלב בכמויות מוגבלות ואז נעלם. בפנטזיה של הילד, מציעה קליין, השד מורגש כאוגר את החלב למטרותיו שלו.
קליין מבדילה בין קנאה וחמדנות. במקרה האחרון, הפעוט ברעבתנותו רוצה לקבל את כל התוכן של השד הטוב לעצמו, מבלי קשר לתוצאות עבור השד, אשר הוא מדמיין כנותר מרוקן ונמצץ עד יובש. עבור הפעוט החמדן, כמו לחוואי במשל "האווזה שהטילה ביצי זהב", הרס הוא תוצאה של חמדנות, לא המניע לכך. במצב של קנאה, הפעוט רוצה להרוס את השד, לקלקל אותו, לא משום שהוא רע, אלא משום שהוא טוב. זהו בדיוק הקיום של השפע הזה, הטוב, מחוץ לשליטת הפעוט, שאינו יכול לסבול אותו ועל כן חושק לקלקל. הנזק העצום שקנאה כזו גורמת, מציעה קליין, נובעת מכך שהיא מערערת את הפיצול המוקדם. במקרה של שנאה ללא קנאה, ההרס מוחל על האובייקטים הרעים; האובייקטים הטובים מוגנים ע"י פיצול, וכתוצאה מכך הפעוט יכול להרגיש, לפחות לפעמים, מוגן ובטוח. כתוצאה מקנאה הפעוט הורס את האובייקטים הטובים, הפיצול נפרם, ובעקבות כך ישנה עליה בחרדה ואימה רודפניים. קנאה הורסת את האפשרות לתקווה.
למרות שקליין גוזרת קנאה מוקדמת מתוקפנות טבועה, היא יכולה להיגזר באופן אקונומי יותר מגורמים אחרים: התסכול של הנזקקות העזה והחמדנית של הילד (אשר, כפי שקליין עצמה חוזרת שוב ושוב, עולה על כל אפשרות למימוש מלא); הנוכחות התדירה של חרדה עזה או חוסר עקביות בדמויות האימהיות (כפי שתואר ע"י סאליבן [Sullivan]); והטבע הפרימיטיבי של היכולות הקוגנטיביות של הילד, בעיקר בהמשגת זמן ומרחב (כפי שהודגם ע"י פיאג'ה). המצב של נזקקות עזה ותלות במטפל חרד ולא עקבי, כאשר חיים בקיום סנסורי-מוטורי מרגע-לרגע, נראה כי הופך את התוקפנות המוקדמת לבלתי נמנעת, מלבד כל הנחה מוקדמת לגבי תוקפנות מולדת. לתיאור הקנאה של קליין יש עוצמה הסברתית ניכרת ביחס למטופלים הקשים ביותר בפסיכואנליזה, אלה שנראה כי אינם מסוגלים להשיג שום דבר חיובי מהחוויה האנליטית, מה שמדגים את מה שפרויד כינה "התגובה הטיפולית השלילית". פרויד הצביע על הפעולה של אשמה לא מודעת. הניסוח של קליין נראה קרוב יותר לפנומנולוגיה של מטופלים מסוימים שלא מבטאים (לעיתים קרובות רק אחרי עבודה אנליטית רבה) תחושה של היות בלתי ראוי, אלא שנאה של ה"טוב" עצמו. הם חווים בקנאתם תחושה של זדוניות כלפי האנליטיקאי הקשורה במדויק לתחושה שלהם של הטוב, האפקטיביות או האהבה הפוטנציאליים שלו, רק שהם נגישים להם באופן חלקי ומחולקים עפ"י הקצב והגחמה של האנליטיקאי. התנגדות באנליזה יכולה לשמש ככלי לקלקול כוחותיו של האנליטיקאי, יכולתו לעזור. כל פרשנות הופכת למשהו חסר תועלת או פוגע; באמצעות הקנאה המטופל משמיד באופן שיטתי כל תקווה, בדיוק בגלל שתחושת האפשרות מכאיבה ובלתי נסבלת. רק דרך הפרשנות של עבודת הקנאה עצמה, מציעה קליין, יכול המטופל לשחרר את עצמו מהחבלה המרושעת והזדונית באנליזה כמו גם בחייו עם אנשים בכלל.
בשלב אחרון זה, כשקליין עובדת לקראת סינתזה של תרומותיה המוקדמות יותר, היא רואה את החיים כמאבק בין האינטגרציה שנוצרת ע"י אהבה ותיקון, מצד אחד, והפיצול, ההתפוררות והקלקול שנוצרים ע"י שנאה וקנאה עזה, מצד שני. החזקת האובייקט, על היבטיו הטובים והרעים, קשה עד כאב: יש להתייצב אל מול החרדה הדיכאונית והאשמה, ויש להכיר בגבולות של האהבה של היחיד והמציאות של האמביוולנטיות. גודש שנאה הופך את השלמות של האחר כקשה לנשיאה ומחייב תנודות לתוך מנגנונים פרנואידים-סכיזואידים, בהם הטוב והרע מפוצלים, מה שמוביל להתפוררות וריקון. ראייתה הסופית של קליין של המצב האנושי היא של אדם הנאבק על האינטגרציה של עצמו וחוויתו את האחרים למרות הסבל שכרוך בכך בהכרח, כנגד המשיכה כלפי קיטוע שנוצר ע"י ההרסנות והקנאה שלו עצמו.

המקור והטבע של האובייקט
קליין משרטטת את חיי הנפש של הילד והמבוגר כמכילים מארג מסובך של יחסים מפונטזים בין העצמי והאחרים, הן בעולם החיצוני והן בתוך העולם הדמיוני של האובייקטים הפנימיים. מהיכן מגיע התוכן של תפיסות ופנטזיות האובייקטים, הן החיצוניות והן הפנימיות, של המטופל? קליין מקדישה מאמץ ניכר לשאלה זו, וישנה מחלוקת רבה לגבי הניסוחים שלה. מבקריה (לדוגמא,Guntrip, 1971) מאשימים את קליין בתיאור האובייקטים של התשוקות האנושיות כ- phantasmagoric, solipsistic creations (סוליפסיזם היא תיאוריה שאומרת שקיומו של היחיד הוא הודאות היחידה, כרמית)  ללא קשר הכרחי לאנשים אמיתיים. נאמניה פוטרים את הביקורות הללו ומצביעים על האזכור התדיר של קליין את החשיבות של אחרים אמיתיים.
מחלוקת בלתי פתורה זו נובעת מכך שקליין פיתחה ניסוחים שונים למדי לגבי מקור האובייקטים, כולם חדשניים ביותר. בכל רגע נתון הסבר זה או אחר שולט בכתיבתה. לעיתים היא מנסה לשלב בין חלק מהם, אך רק באופן חלקי וסוגסטיבי. חוסר הצלחתה של קליין להכיר בהבדלים בין הניסוחים ולספק סינתזה משכנעת כדי להסביר את המקור של האובייקטים גורמת להרבה מהבלבול לגבי עבודתה. בנוסף, הרבה בלבול נוסף ובלתי הכרחי נבע ממאמצים של חסידיה ומשמיציה להציג את השקפותיה כאילו היו מקיפות ובעלות עקביות פנימית.
בהשקפה הקלייניאנית הרווחת וידועה ביותר לגבי המקור של האובייקטים והגישה המאפיינת את הכתבים המוקדמים, היא מציעה שאובייקטים הינם טבועים בדחפים ועל כן נוצרים מתוך הדחפים עצמם, ללא תלות באחרים אמיתיים בעולם החיצוני: "המציאות המוקדמת ביותר של הילד היא  פנטסטית לגמרי" (1930, p. 238). בניסוח זה קליין טוענת שתפיסות של אחרים אמיתיים הן אך ורק מערכת פיגומים להשלכות של דמויות האובייקט המולדות של הילד. כיצד זה אפשרי? כיצד יכול הילד לדעת על אחרים והעולם החיצוני לפני שהוא פוגש אותם בחווייתו? במקומות שונים בכתיבתה קליין מציעה הסברים שונים לגבי ההולדה של דמויות האובייקט. הסבר אחד מערב הבנה חדשה של טבעה של התשוקה עצמה. גישה זו, המשתמעת לאורך כתיבתה של קליין, נטענה באופן מפורש לבסוף ע"י Susan Isaacs ב- 1943. אייזקס מציעה שתשוקה מרמזת על אובייקט של תשוקה זו; תשוקה הינה תמיד תשוקה למשהו. בחוויה של הרצייה משתמעת דמות כלשהי, איזו שהיא פנטזיה על התנאים שמובילים לסיפוק של הרצייה. (להבנה זו יש קשר מסוים לעיקרון מתוך הפנומנולוגיה הפילוסופית שכל חשיבה היא "מכוונת"; ראה Brentano, 1924). במטה-פסיכולוגיה הפרוידיאנית הדחפים לא מיודעים לגבי הטבע של האובייקטים והמציאות; הם לא מכילים כל מידע לגבי כלים פוטנציאליים לסיפוק שלהם. חוסר זה באובייקט ממשיך עד שהאובייקטים מוטלים על הפעוט והופכים קשורים אסוציאטיבית עם סיפוק דחפים. בשביל קליין, ברשות הדחפים, בשל הטבע שלהם שהוא כמו תשוקה, דמויות אינהרנטיות אפריוריות (קיימות מלכתחילה, כרמית) של העולם החיצוני,  שמבקשים אחריהן לסיפוק, בין אם באהבה או בהרס.
קליין מבססת את הנחתה המוקדמת לגבי ידע על אובייקטים, נפרדים מהחוויה ולפני החוויה, על קטעים מסוימים ספקולטיביים יותר בעבודתו של פרויד, היכן שהוא משער תורשה פילוגנטית המכילה עקבות ודמויות זיכרון ספציפיות. קו מחשבה זה, המסגיר את השפעתו של יונג, מפותח באופן המלא ביותר בטוטם וטאבו בשיא השפעתו של יונג על התיאוריה הפרוידיאנית והוא נושא שולי המופיע פה ושם בכתיבה המאוחרת יותר של פרויד. השימוש של קליין במושג הוא רחב הרבה יותר ושיטתי יותר. היא טוענת לקיום לא רק של עקבות ודמויות זיכרון פילוגנטיות ספציפיות אלא למערכת רחבה אינהרנטית של דמויות ופעילויות מפונטזות כמו שדיים, פינים, הרחם, תינוקות, מושלמות, רעל, התפוצצויות ותבערות. יחסי האובייקט המוקדמים ביותר של הילד הם יחסים עם דמויות של חלקי גוף שפועלים, מציעה קליין, כ"מנגנונים אוניברסליים" (1932, p. 195), מבלי שהילד חווה בהכרח את האיברים הממשיים במציאות. רק לאחר מכן מקבלות דמויות האובייקטים של הילד היבטים של האובייקטים האמיתיים שהן מייצגות בעולם החיצוני. דחפיו של הילד מכוונים כלפי דמויות אפריוריות אלה, הן מאהבה והן משנאה, והן משמשות כמצע ומערכת פיגומים עליהם מצטברות חוויות מאוחרות יותר. בכתיבתה המאוחרת יותר, הרחיבה קליין את העיקרון של ידע ודמויות של אובייקטים אפריוריים לאובייקטים השלמים גם כן: "לפעוט הכרה בלתי מודעת מולדת של הקיום של האם... ידע אינסטינקטיבי זה הוא הבסיס לקשר הראשוני של הפעוט לאם" (1959, p. 248).
ההסבר השני שמסביר את האובייקטים המוקדמים הפנטסטיים הטבועים מערב את התיעול המוקדם ביותר של אינסטינקט המוות שקליין טוענת שחייב להתרחש אם על הפעוט לשרוד. ראינו שקליין, בעקבות פרויד, הרגישה שהפעוט מאויים ע"י הרס מבפנים מייד לאחר הלידה. פרויד הציע שארוס, או אינסטינקט החיים, מתערב ומתעל מחדש את אינסטינקט המוות. הוא הציע שני מנגנונים לפעולת הצלה זו: מרבית ההרסנות מופנית כלפי חוץ לסדיזם כלפי אחרים; חלק נשאר כמזוכיזם ארוטוגני ראשוני. קליין מציעה מנגנון שלישי: חלק נוסף מאינסטינקט המוות סוטה או מושלך (היא הופכת את לשונה במקרים שונים) על העולם החיצוני. כך שארוס למעשה מפנטז על אובייקט חיצוני, משליך חלק מאינסטינקט המוות עליו, ומכוון מחדש את השארית של ההרסנות החוצה כלפי האובייקט החדש שנוצר. על מנת למנוע את החוויה של עולם המאוכלס רק ע"י אובייקטים רעים, מנה מהאינסטינקטים של החיים מושלכת באופן דומה, ויוצרת אובייקט טוב שאז האהבה מכוונת כלפיו. טבעו של האובייקט הטוב, כמו האובייקטים הרעים, נקבע ע"י המוטיבציות של הילד עצמו, כשהוא יוצר אמונה בקיום של דמויות טובות לב ומועילות- אמונה שנגזרת מטבעו של הליבידו שלו עצמו. כך, עפ"י השקפה זו, האובייקטים הראשונים של הדחפים הם שלוחות של הדחפים עצמם- התוכן שלהם נגזר מהתוכן של הדחפים של הילד עצמו שכעת נחווים כמכוונים כלפיו ע"י אובייקט חיצוני. "באמצעות השלכה, ע"י הפניה החוצה של הליבידו והתוקפנות והחדרתם לאובייקט, מתחוללים יחסי האובייקט הראשונים של הפעוט. זהו התהליך... המונח ביסוד הקתקסיס של האובייקטים" (1952a, p.58).
ראיה זו של האובייקטים המוקדמים ביותר של הילד כיצירות שמטרתן היא ההכלה של הדחפים שלו עצמו פותחה ע"י קליין במאמרים המוקדמים ביותר שלה בכדי להסביר את דמויות הסופר אגו הנוקשות והפרימיטיביות שגילתה שמלוות את הפנטזיות האדיפליות המוקדמות בשנות החיים הראשונות. נראה כי הסבר זה מסביר את העובדה שהילד מדמיין עונשים שתוכנם תואם את הפנטזיות התוקפניות שלו. הילד חי בפחד שהאובייקטים שלו יהרסו, ישרפו, ישחיתו וירעילו אותו מכיוון שפעילויות אלה מושלות בפנטזיות שלו עצמו כלפיהם ועל כן מהוות את החומר של ההשלכות שלו עליהם. כך שבאקונומיה הנפשית של הילד, כמו ברשימה של ה-
lord high executioner (התליין העליון? כרמית), העונש תמיד תואם את הפשע. העולם של הילד, הן הפנימי והן החיצוני, מאוכלס ע"י יצורים שטבעם משקף את המוטיבציות של הילד עצמו. כך שהפחד של הילד מהאובייקטים המוקדמים שלו פרופורציונאלי לדרגה של דחפיו התוקפניים עצמם. "המציאות החיצונית היא בעיקר מראה של חיי האינסטינקט של הילד... המאוכלסים בדמיונו של הילד עם אובייקטים שמצופים כי יתייחסו לילד בדיוק באותה צורה סדיסטית כמו שהילד נדחף להתייחס לאובייקטים" (1936, p. 251).
בהסבר שלישי לקיום של אובייקטים פנטסטיים אינהרנטיים, קליין מציעה שהחוויה הראשונה של אובייקטים, פנימיים וחיצוניים, צומחת מפרוש תפיסתי שגוי. היא מציעה שחווית הילד את עבודתו של אינסטינקט המוות מבפנים נתפסת כהתקפה ע"י משהו זר, חוץ ממנגנון ספציפי של השלכה כשלעצמה או כל ידע או דמות ספציפיים של אובייקטים מפחידים. אינסטינקט המוות "מורגש כפחד מהשמדה (מוות) ומקבל את הצורה של פחד מרדיפה... [הוא] מצמיד את עצמו מייד לאובייקט- או שהוא נחווה כפחד מאובייקט מכניע בלתי נשלט" (1946, p. 4 , אותיות נטויות במקור). טבעה של חוויית הילד מוביל אותו לפרש את הקיום של האובייקטים. קליין לא הגבילה את הניסוח הזה לאינסטינקט המוות אבל מציעה שכל תסכול של צרכים גופניים-  החישה, המתח וחוסר הנוחות הפיזיים- נחווים על-ידי הילד כגופים זרים או כהתקפות שנוצרות ע"י גופים זרים. במאמר מאוחר יותר היא מציעה שתחושות מענגות כמו נוחות וביטחון "מורגשות כנובעות מכוחות טובים" (1952a, p. 49). כך שכל התחושות מואנשות ומיוחסות לאובייקטים טובים ורעים: "בשלב המוקדם ביותר כל גירוי בלתי נעים קשור לשדיים ה'רעים', המתכחשים, הרודפים, כל גירוי נעים לשדיים ה'טובים', משביעי הרצון" (1935, pp. 305-306n). Riviere הרחיבה את הגישה הזו לתחושות של זעם, והציעה שהמתחים המהווים את הזעם נחווים כאובייקטים פנימיים רעים. היא גם מציעה שהילד מאניש באופן טבעי את כל התסכולים לתוך הנחה של אחר מקפח: "מחסור וצורך פנימיים תמיד מורגשים כתסכול חיצוני" (1936a, p. 46).
טענתה של קליין שהתוכן של האובייקטים טבוע באורגניזם ונוצר באופן בלתי תלוי בעולם החיצוני נשענת על שלושה ניסוחים שונים: אובייקטים הם אינהרנטיים בתשוקה בצורה של ידע ודמויות אוניברסליים וטבועים, אובייקטים נוצרים מייד "להסיט" את אינסטינקט המוות מהרס-עצמי, אובייקטים מזומנים כדי להסביר את הפנומנולוגיה של תחושותיו המוקדמות ביותר של הילד.
למרות הנחת היסוד של קליין לגבי הטבע האפריורי של האובייקטים המוקדמים ביותר של הדחפים, היא מדגישה, אפילו בעבודתה המוקדמת, את תפקיד החוויות עם אחרים אמיתיים בעולם החיצוני בהתאמה ושינוי של דמויות אינהרנטיות אלה. היא ניגשת לתהליך של מיזוג דמויות האובייקט במספר דרכים שונות. בנקודות מסויימות היא מציעה רצף זמני של יצירת רבדים בו אובייקטים נוקשים ופרימיטיביים מוקדמים שנוצרו מתוך הפנטזיות המרובות ובעיקר סדיסטיות של הילד עצמו מכוסים ע"י דמויות מאוחרות יותר של ההורים כטובי לב ומועילים. בהדרגתיות, עם הזמן, הדמויות המוקדמות הופכות צורה, מרוככות ע"י הדמויות של ההורים האמיתיים (1932, p. 217). בנקודות אחרות קליין מציעה שאובייקטים מוקדמים נובעים בעיקר מדמויות חיצוניות אמיתיות, אבל שהתפיסות המציאותיות מעוותות ע"י ההשלכות של הילד את דחפיו שלו עליהם. דמויות מוקדמות אלה "נבנות על בסיס של האובייקטים האדיפליים האמיתיים והחותם של הדחפים האינסטינקטיביים הפרה-גניטליים". כך שמסביב לגרעין של תפיסה אמיתית מתפתחת דמות ראי של המניעים של הילד עצמו. דמויות אובייקט אלה מכילות תכונות של האם והאב האמיתיים, אך הן מעוותות בצורה רבה, והתוצאה היא דמויות "בעלות האופי הבלתי ייאמן והפנטסטי ביותר" (1933, p. 268).
גישה שלישית לבעיה של המיזוג משערת מנגנון גמיש יותר של מחזורים תמידיים של השלכה והפנמה (introjection). אובייקטים פנימיים מוקדמים בעלי טבע נוקשה ופנטסטי מושלכים כל הזמן על העולם החיצוני. תפיסות של אובייקטים אמיתיים בעולם החיצוני מתמזגות עם הדמויות המושלכות. בהפנמה מחדש בעקבות זאת האובייקטים הפנימיים שנוצרים מכך הופכים צורתם באופן חלקי ע"י התפיסות של האובייקטים האמיתיים. קליין מציעה שהייסוד המוקדם של דמויות סופר אגו נוקשות מעורר למעשה יחסי אובייקט בעולם האמיתי, כשהילד תר אחר בעלי ברית ומקורות להרגעה שבתורם משנים את האובייקטים הפנימיים שלו. תהליך זה הוא גם הבסיס ל- repetition compulsion, אשר מערב ניסיון תמידי לכונן מצבי סכנה חיצוניים כדי לייצג חרדות פנימיות (1932, p. 170). במידה בה יכול היחיד לתפוס סתירות בין ציפיות הנובעות מבפנים לבין המציאות, להרשות למשהו חדש לקרות, העולם הפנימי הופך צורתו בהתאם, ולמחזור ההשלכה וההפנמה (introjection) יש כיוון מתקדם חיובי. במידה בה מוצא היחיד אישור במציאות לציפיות הנובעות מבפנים, או מסוגל לגרום לאחרים לשחק את התפקידים המצופים, האובייקטים הפנימיים הרעים מחוזקים, ולמחזור כיוון רגרסיבי שלילי. בתיאורים אלה של בניית היחסים עם אחרים על בסיס מצבי חרדה אופייניים, ובאזכור הקצר שלה את התפקיד של הציפיה והגרימה לאחרים לשחק תפקידים רצויים, קליין פונה לסוג הגישה בה משתמש סאליבן (ראה, לדוגמא, Klein, 1964, p. 115).
בעבודתה על העמדה הדיכאונית ניסוחה של קליין לגבי המקור של האובייקטים שונה במידה ניכרת מהדגשתה המוקדמת יותר על דמויות אובייקט אינהרנטיות אפריוריות. עפ"י השקפה זו, אובייקטים פנימיים וחיצוניים נגזרים מניסיון הילד עם אחרים אמיתיים בעולם החיצוני. קליין מציעה שהאחרים האמיתיים בעולם החיצוני של הפעוט כל הזמן מופנמים, מכוננים כאובייקטים פנימיים ומושלכים מחדש על דמויות חיצוניות שוב פעם. נראה שהיא לא רואה בהפנמה כזו מנגנון הגנה לכשעצמו, אלא אופן התייחסות לעולם החיצוני: "האגו כל הזמן סופג לתוך עצמו את העולם החיצוני כולו" (1935, p. 286). אובייקטים פנימיים נוצרים בהתאם לאחרים חיצוניים אמיתיים כ"כפילים". לא רק אנשים, אלא כל החוויות והמצבים מופנמים. העולם הפנימי של הילד "מכיל אובייקטים במספר עצום שנלקחים לתוך האגו, והם תואמים בחלקם לריבוי ההיבטים המשתנים, טובים ורעים, בהם ההורים... הופיעו בפני המחשבה הבלתי מודעת של הילד... הם גם מייצגים את כל האנשים האמיתיים שהופכים מופנמים באופן מתמשך" (1940, pp. 330-331).
ראיה זו של האובייקטים, בעיקר אובייקטים פנימיים, כנוצרים מההתחלה ע"י תפיסות של אחרים אמיתיים הורחבה ע"י כמה ממשתפי הפעולה עם קליין. Riviere מציינת שעדיף שהמושג  " introjection" לא יוגבל למנגנון הגנה, כלומר "פועל ללא הרף מהתפיסה המופיעה לראשונה של 'משהו' חיצוני 'לי'" (1936a, p. 51). Heimann מרחיב עוד את הטווח של התהליך הזה של ההפנמה, הופך אותה לשם נרדף לתפיסה באופן כללי: "כאשר האגו מקבל גירויים מבחוץ, הוא סופג אותם והופך אותם לחלק מעצמו, הוא מפנים אותם" (1952a, p.125).
הניסוחים של קליין לגבי האובייקטים כפנטסטיים ונובעים מהפנים פותחו במהלך התקופה בה תוקפנות היתה המוקד העיקרי שלה, בעוד שהראיה שאובייקטים מסונתזים מתוך היספגויות של החוויה עם אחרים אמיתיים פותחה במהלך התקופה בה חרדה דיכאונית ותיקון היו המוקד העיקרי שלה. אין זה יד המקרה. כאשר ההתמקדות של קליין היתה בתוקפנות, היו אלה אובייקטים רעים או שנואים שאליהם התייחסה הכי הרבה. מאמריה על חרדה דיכאונית, מצד שני, מתמקדים יותר באובייקטים הטובים והפחד מפני הריסתם. יש לה נטיה לראות אובייקטים רעים כנובעים מבפנים, כלומר, כעולים מדחפיו של הילד עצמו, ואובייקטים טובים כנספגים מבחוץ, מההשפעה המשפרת של סיועי ההורים. לרוע המזל, בכל נקודה בכתיבה שלה הניסוח שלה לגבי מקור כל האובייקטים משוער כמנגנון אוניברסלי עבור המקור של כל האובייקטים, מה שמוליד בלבול ניכר ומושגים בלתי תואמים. נטייתה של קליין לגזור אובייקטים טובים מהחוץ ואובייקטים רעים מבפנים נובעת מראייתה את הפסיכופתולוגיה כצומחת ממקורות אינהרנטיים פנימיים ומהמזעור המקביל שלה של חשיבות החרדה, האמביוולנטיות ופתולוגיות האישיות של ההורים. 

שינוי מטפסיכולוגי מרכזי: הטבע של הדחפים
השימוש של קליין במושג הדחף מציב פרדוקס. מצד אחד, כל מערכת ההנעה שלה נחה על דחפים וכתיבתה גדושה בהתייחסויות אליהם. היא ראתה את הדגש שלה על דחפים כמספק את הקישור המרכזי לעבודתו של פרויד, ודגש זה הביא לה את המוניטין שלה, בעיקר בקרב מבקריה, כפסיכולוגית "איד" פר אקסלאנס. מצד שני, עבודתה של קליין שימשה כמעבר מרכזי לתיאורטיקנים אחרים כמו Fairbairn ו- Guntrip שנטשו את מודל הדחף לגמרי. כיצד זה אפשרי שעבודתה של קליין מרחיבה ומפתחת למראית עין את תיאוריית הדחפים הקלאסית, וגם משמשת כגשר לנטישתה, מעבר מהמודל הדחף/מבנה הקלאסי למודל התייחסותי/מבנה? התשובה מונחת באופן שבו ניסוחיה משנים בעדינות אם כי באופן מרחיק לכת את הטבע עצמו של הדחפים כתופעות נפשיות.
למרות שאנשים אחרים הם בפירוש מרכזיים בהרבה מהמושגים הקליניים של פרויד, "האובייקט" הוא הצורה הכי פחות פנימית, הכי "מקרית" בניסוחיו המטפסיכולוגיים לגבי טבעם של הדחפים. המקור, המטרה והתמריץ כולם היבטים אינהרנטיים של הדחף; האובייקט המסוים מסתפח בדרך המקרה דרך החוויה. כל התהליכים הנפשיים החשובים ביותר מופקים ע"י עודפים או חוסרים בסיפוק, האובייקט הוא רק הכלי דרכו הסיפוק מושג או נמנע. בתקופות ההתפתחותיות המוקדמות ביותר בשיטתו של פרויד (המצבים של אוטו-ארוטיות ונרקיסיזם ראשוני) הפעוט אוטיסט במהותו והליבידו חסר כל התקשרות לאובייקטים מלבד האגו עצמו. האובייקט בתיאוריה של פרויד נותר שניוני באופן זמני ותמיד משועבד פונקציונאלית למטרות של סיפוק הדחף.
עבור קליין, האובייקט הוא יותר בסיסי וחיוני, הדחפים מופנים בצורה אינהרנטית ובלתי נפרדת כלפי האובייקטים. שינוי זה משתקף ישירות בביקורת שלה על מושגו של פרויד של נרקיסיזם כמצב נטול אובייקט ראשוני וחוזר. קליין רואה את הדחפים כצמודים יותר בחוזקה לאובייקטים. לפעוט, טענה, יש קשר עמוק הרבה יותר וישיר יותר למציאות ממה שזיכתה אותו התיאוריה הפסיכואנליטית הקודמת. התנגדותה למושג של נרקיסיזם ראשוני היא בעלת חשיבות רבה יותר במידה ניכרת ממה שבמבט ראשון נראה כליטוש תיאורטי קטן. נרקיסיזם יושם, במסגרת הפסיכואנליזה הקלאסית, כמושג מבאר ביחס לתופעות קליניות רבות, המשתרעות מטיקים (Ferenczi, 1921) עד סכיזופרניה (Freud, 1914a), וככלי להבנת התנגדויות קשיחות במצב הפסיכואנליטי עצמו (Abraham, 1919). קליין ומשתפי הפעולה עימה ראו פגם בהסברים הללו. הם טענו שמה שנראה כגילויים נרקיסיסטיים כמו טיקים (Klein, 1925), סכיזופרניה (Klein, 1960), והתנגדות קיצונית באנליזה (Riviere, 1936b) אינם מצבים נטולי אובייקט אלא מייצגים יחסים עזים עם אובייקטים, בדרך-כלל אובייקטים פנימיים. לדעת קליין, התוכן והטבע של היחסים עם האובייקט, גם כאנשים אחרים אמיתיים וגם כדמויות מפונטזות של אחרים המדומיינות כנוכחויות פנימיות, הם הגורם הקובע המכריע של מרבית התהליכים הנפשיים החשובים, הן הנורמאליים והן הפתולוגיים. היא טענה שה"ליבידו הנרקיסיסטי" מייצג לא קתקסיס של האגו עצמו אלא של אובייקטים פנימיים ועל כן המירה את הבחנתו של פרויד בין ליבידו נרקיסיסטי וליבידו של האובייקט בהבחנה בין יחסים עם אובייקטים פנימיים אל מול חיצוניים.
להנחת היסוד של קליין של התקשרות ראשונית לאובייקט יש חשיבות ניכרת מעבר לשימוש הקליני הכללי במושג של אובייקטים פנימיים; היא מייצגת שינוי בסיסי בהשקפה לגבי מוטיבציה אנושית ותהליכים מנטליים בכלל. ראייתו של פרויד את הדחפים במקור ובצורה עמוקה מאד נטולי אובייקט מצריכה ראיה דיכוטומית ובעלת רבדים של המנגנון הנפשי. בבסיס ישנה "קלחת רותחת" של דחפים, חסרי כיוון ומבודדים מהעולם החיצוני, שפועלים דרך חשיבת תהליך ראשונית רפויה ונוזלית (פלואידית= fluid, כרמית). האגו, שפועל דרך חשיבת תהליך שניונית יותר מאורגנת, מכוונת-מציאות נדרש להעניק כיוון, מבנה והמשכיות. הפונקציות של האגו, אם כן, מתוספות לאנרגיה ההנעתית הראשונית של הדחפים, מארגנות אירועים נפשיים ומכוונות אותם כלפי המציאות.
עבור קליין הדחפים עצמם הינם, דרך ההתקשרות האינהרנטית שלהם לאובייקט, בעלי הרבה מהתכונות שבתיאוריה של פרויד היו מחוזם של האגו והתהליך השניוני. הדחפים מכוונים כלפי אחרים, כלפי המציאות, ומכילים מידע לגבי האובייקטים מהם הם מבקשים סיפוק. היא כותבת, "טענתי היא שלפעוט מתחילת החיים הפוסט-לדתיים שלו קשר עם האם... אשר מוטמע עם הגורמים היסודיים של יחסי-אובייקט, כלומר, אהבה, שנאה, פנטזיות, חרדות והגנות" (1952b, p. 49). היחסים הראשוניים הללו עם אחרים סותרים את השקפתו של פרויד שהילד פונה למציאות וכך לאימו רק כתוצאה מהתסכול של דרישות הדחף המקוריות שלו ורק עם ההתפתחות של חשיבת תהליך שניונית. אבני הבניה של חיי הנפש בתיאוריה של קליין שונות מאלה שאצל פרויד. עבור קליין, היחידות הבסיסיות של התהליכים המנטליים אינן חבילות של אנרגיה נטולת אובייקט, אלא יחידות התייחסותיות מבראשית. מהניסוח המחודש שלה של תכונות הדחפים משתמע הרעיון שכל האנרגיה הנפשית היא כיוונית ומובנית: "אין כל דחף אינסטינקטיבי, אף מצב חרדתי, אף תהליך נפשי שלא מערב אובייקטים, חיצוניים או פנימיים, במילים אחרות, יחסי אובייקט נמצאים במרכז של חיי הרגש (1952b, p. 53 , אותיות נטויות במקור).
אין זה רק ביחס לאוריינטציה שלהם כלפי אובייקטים שה"דחפים" של קליין נבדלים מאלה של פרויד. טבעם עצמו שונה. מבחינת פרויד הדחפים נובעים ככוחות פיזיים, למרות שיש להם גילויים והשלכות פסיכולוגיים. מבחינת קליין, הדחפים הם כוחות פסיכולוגיים במהותם שמנצלים את הגוף ככלי לביטוי. תיקון משתמע זה לטבעם של הדחפים הוא עדין, אך עם זאת היתה לו חשיבות עצומה בהיסטוריית הרעיונות הפסיכואנליטיים שיצאה מכך. הוא מוסווה ע"י מאמציה של קליין להישאר נאמנה לפרויד ולהשתמש בשפתו. על כן, יש לחדור אל מתחת לשפה, להתבונן בהבדלים בין קליין ופרויד בהבנה הבסיסית שלהם את המרקם של החוויה האנושית.
בשיטתו של פרויד, הדחפים מתחילים כמתחים בתוך רקמות פיזיקליות, גופניות. הגוף הוא המקור שלהם, נקודת המוצא שלהם. מתח פיזי זה משפיע על המנגנון המנטלי- הנפש- שהפונקציה הבסיסית שלו היא לתת לגוף את מה שהוא צריך, לבטל את מתחי הדחף ולשמר מצב של הומיאוסטזיס (שיווי משקל פנימי, כרמית). מתחי הדחף מפגינים את עצמם דרך אימפולסים נושאי משאלות כשסיפוקם מפחית את המתח במקור הגופי של הדחף. דרך האימפולסים נושאי המשאלות, אם כן, הדחפים יוצרים דרישה כלפי הנפש לעבוד. בכל רכיב אינסטינקט ישנה "מטרה" אינהרנטית, פעילות שתפחית את המתח ב"מקור" שלה. אם סיפוק ישיר של ה"מטרה" המקורית של הדחף אפשרי, זהו הנתיב הכלכלי ביותר להפחתת המתח. אם סיפוק ישיר אינו אפשרי, סיפוק או סובלימציה מעוכבי-מטרה הוא המסלול הכלכלי ביותר הבא בתור. עפ"י שיטתו של פרויד, כל הרגשות המורכבים והאישיים ביותר שלנו כמו אהבה ורכות, כמו גם שנאה, נובעים מאבני הבניה הבסיסיות, חבילות של מתח גופני. הן בסופו של דבר כלים להפחתת מתח.
קליין לא מדגישה פחות מדי את החשיבות של הגוף בחוויה של הילד והמבוגר. חלקי הגוף ותפקודיו משחקים תפקיד מרכזי ומתפשט בניסוחיה. עם זאת, לגוף יש תפקיד שונה ביחס לדחפים. עבור קליין, הגוף אינו המקור של הדחפים, אלא הכלי לביטויים. הדחפים עצמם הינם תופעות פסיכולוגיות כיווניות בבסיסן, המכילות רגשות מורכבים. תוקפנות לא מתייחסת לאנרגיה הרסנית נטולת אובייקט ונעדרת כיוון שנקשרת לאובייקטים באופן שניוני לצורך סיפוק. תוקפנות עפ"י שיטתה של קליין היא שנאה תכליתית, אישית ומיודעת הקשורה ביחסים ספציפיים עם אחרים ספציפיים. הילד מקנא לאימו על הטוב המוכל-עצמי שלה שנותר מחוץ לשליטתו; הוא רוצה להרוס אותו, לקלקל אותו. הוא מקנא בתינוקות שלה שטרם נולדו ובבעלותה על הפין של האב וזומם את כיליונם. הוא זועם על הסיפוקים ההדדיים המדומיינים של הוריו אל מול התסכול וההרחקה שלו עצמו ומדמיין נקמה וניצחון זדוניים ומלגלגים.
ליבידו, בשימוש של קליין, גם הוא מכוון, מאורגן, אישי ומורכב. אהבת הילד את הוריו ואחיו, היא מסבירה ארוכות, אינה מוגבלת לתשוקה, אלא כרוכה בדאגה עמוקה. דאגה זו היא תכונה אינהרנטית של היחסים המוקדמים ביותר עם האובייקטים: "רגשות אהבה והכרת תודה עולים ישירות וספונטנית בתינוק בתגובה לאהבה והדאגה של אימו". הדאגה לא מונעת רק ע"י התלות של הילד באובייקטים שלו לסיפוק הדחפים אלא כרוכה ב"דחף עמוק להקריב קורבנות" (1964, p. 65), לשמח אחרים, מתוך סימפטיה אמיתית כלפיהם.
בניסוחיה של קליין, רגשות אהבה אינם בשום אופן נגזרות מעוכבות-מטרה של אימפולסים מתוסכלים אלא תכונות בסיסיות של חיי הנפש בעצמם. למעשה, היא מציעה שהילד, מתוך אהבה לאובייקטים שלו, עסוק בריסון יצריו ההרסניים יותר, והוא מבקש את עזרת הוריו בפיתוח שליטה שכזו (1964, pp. 74-75n). הגישה בה נוקטת קליין כלפי תסביך אדיפוס בעבודתה המאוחרת מספקת מדידה של מידת התרחקותה מפרויד ביחס לתכונות המוטיבציוניות הבסיסיות של הדחפים. היא מציעה שהוא "לא העניק מספיק משקל לתפקיד המכריע של רגשות אהבה אלו, הן בהתפתחות של קונפליקט האדיפוס והן ביציאתו... המצב האדיפלי מאבד את כוחו לא רק בגלל שהילד פוחד... אלא גם כי הוא מונע ע"י תחושות אהבה ואשמה לשמר את אביו  כדמות פנימית וחיצונית" (1945, p. 389). כך שבניסוחיה של קליין, הדיאלקטיקה בין אהבת הילד כלפי אביו ותשוקתו לשמר קשר טוב עימו, מצד אחד, והשנאה והקנאה שלו, מצד שני, מהווה את הקונפליקט המרכזי בתסביך האדיפלי, ומחליפה את העמדה המרכזית שפרויד הקצה לקונפליקט בין רדיפת הסיפוק של הדחף לבין חרדת הסירוס (הפחד מאובדן האיבר שמעניק סיפוק- לדחף). ליבידו ותוקפנות, עבור קליין, אינן קבוצות של רכיבי אינסטינקטים אלא רגשות כיווניים אישיים.
היכן, אם כן, נכנס הגוף? הגוף, עפ"י התיאוריה של קליין אם אינו מחולל הדחפים, הוא האמצעי היעיל ביותר לביטויים. דמיין את הפעוט הצעיר כפי שהוא נראה ע"י קליין. הוא חווה אהבה עמוקה, שנאה מהממת ופחד ואימה מדכאים ביחס לאלה שסביבו; עם זאת, אין לו כל אמצעים מילוליים או מוטוריים לבטא את התשוקות הללו. הוא אינו יכול לומר אותם;  הוא אינו יכול להחצין אותם בהתנהגותו (act out), מלבד באופן גולמי ובסיסי. הבנתו את פעולת העולם מוגבלת במהותה לגופו שלו. על כן, החלקים והפונקציות של גופו הופכים למסמנים בדקדוק פרימיטיבי של ביטוי פיזי. הוא משתמש בלקסיקון גופני זה להוציא לפועל את התשוקות המניעות שלו של אהבה ושנאה. שנאה (או אינסטינקט המוות) משתמשת במשאבי הגוף ככלי נשק. כל חלק בגוף וכל תפקוד גופני נחווה, כאשר הילד שונא, כאמצעי עוצמתי להרס של אלה שמסביבו ובתוכו. Riviere מסווגת את כלי החימוש הפיזי של הילד:

תנועות, גזים ושתן רפויים, מורגשים כולם כגורמים צורבים, מאכלים ומרעילים. לא רק התפקודים המפרישים אבל כל התפקודים הפיזיים האחרים נדחסים לשירות הצורך בפליטה והשלכה תוקפניות (סדיסטיות) בפנטזיה. גפים ירמסו, יבעטו ויכו; שפתים, אצבעות וידים ימצצו, יפתלו, יצבטו; שיניים ינשכו, יכרסמו, ישחיתו ויחתכו; הפה יטרוף, יבלע ויהרוג (ישמיד); עיניים הורגות ע"י מבט, ינקבו ויחדרו; הנשימה והפה יכאיבו ע"י רעש כפי שאוזניו הרגישות של הילד עצמו כבר חוו. (1936a, p. 50). 

אהבה (או אינסטינקט החיים) משתמשת במשאבי הגוף כמתנות. כל חלק בגוף וכל תפקוד גופני מבוטא כאשר הילד אוהב, כאמצעי עוצמתי להנאה ושחזור אלה שמסביבו ובתוכו. אהבה, בדחף שלה לפצות על חטאים ונזק בעבר, "שואבת מפנטזיות ותשוקות ליבידינאליות" (1952c, p.74).
בשיטה הקלייניאנית אותם חלקים ותפקודים של הגוף נקראים לשימוש ע"י הן שנאה והן אהבה. האכלה יכולה לבוא לידי שימוש לייצוג ריקון או איחוד אוהב עם האם; השתנה יכולה לבטא הרס שנוא דרך תבערה או מענק אסיר תודה והדדי לאם של נוזלים מזינים; הפרשת צואה יכולה לייצג זדוניות נפיצה (אנאלי מוקדם) או רעילה (אנאלי מאוחר) או נתינה מתקנת של אובייקטים יקרי ערך להחלפת התינוקות הגנובים של האם. בתיאוריה של פרויד כל זה אינו אפשרי. המניע המקורי, עבורו, מתקדם מהמתח בחלק הגוף עצמו, שמחפש להשתחרר ב"יעד" מסוים. נגזרות פסיכולוגיות של דחף זה קשורות ונצבעות ע"י היעד הזה. ה"כוונה" של הדחף מסופקת ע"י חלק הגוף עצמו, שמחולל את המשמעות. בשימוש של קליין, המניע ניתן ע"י התחושה, התשוקה שבוחרת חלקים ותפקודי גוף זמינים לביטוי. יצרים גופניים משמשים, במילותיה של אייזקס, "ככלי של האינסטינקט". עבור קליין תהליכים גופניים לא מציתים מתחים דחפיים; הדחפים, פסיכולוגיים בטבעם, מעניקים משמעות לאירועים גופניים לביטוי היעדים שלהם. המשמעות מחוללת לא בחלקים ומנגנונים גופניים אלא בחוויות רגשיות שהיא מכנה "דחפים". ה"כוונה", או המשמעות של הפעילות, לא נקבעת ע"י המקור הגופני, אלא נמסרת לפעילות הגופנית ע"י הדחפים.
מכיוון שקליין היתה מעוניינת לאורך הכתיבה שלה בכינון המשכיות עם פרויד, מעבר בסיסי זה בהבנת טבע הדחפים לא מקבל התייחסות מפורשת. הקרוב ביותר שהיא מגיעה לנגד את עצמה לפרויד ישירות בסוגיה יסודית זו זה בדיון בטבעם של האובייקטים. היא מציעה שעבור פרויד, האובייקט הוא תמיד "האובייקט של מטרה אינסטינקטיבית", בעוד שבשימוש שלה הוא מסמן "בנוסף לכך, יחסי אובייקט המערבים את הרגשות, הפנטזיות, החרדות וההגנות של הפעוט" (1952b, p. 51). במקומות רבים אחרים, בעיקר במאמרים המאוחרים יותר, קליין מבהירה שהמושג שלה של דחף מתייחס לא רק להפחתה של מתחים גופניים, אלא להתקשרות להוטה מלאה יותר לאדם אחר: "סיפוק קשור באותה מידה לאובייקט שנותן את האוכל כמו לאוכל עצמו" (1952d, p. 96). המשחק עם השד חשוב כמו ההזנה עצמה, ומספק "שיח אוהב בין האם והתינוק" (1952d, p. 96). טבעה של התשוקה של הילד לאימו עולה מעל סיפוק פיזי וכרוך בהכרה אישית ומלאה יותר. הילד "לא רק מצפה למזון ממנה אלא גם חושק באהבה והבנה" (1959, p. 248). השד עצמו לא נחווה ע"י הילד רק כאובייקט פיזי או אמצעי לסיפוק גופני, אלא כ"אבטיפוס של טוב, סבלנות ונדיבות אימהיים בלתי נדלים " (1957, p. 180).
למרות הבדלים ברורים אלה בהמשגת הטבע של הדחפים, קליין טענה שהשימוש שלה נגזר ועקבי עם מושגיו של פרויד של אינסטינקט החיים והמוות, למרות שפרויד עצמו ומרבית מחסידיו לא דבקו באופן מלא בניסוחים אלה ולא שילבו אותם לתוך תיאוריה קיימת. מבקרים של קליין טוענים שהיבט זה של הרהוריו של פרויד על האינסטינקטים של החיים והמוות נועדו כספקולציה פילוסופית על כוחות ביולוגיים רחבים יותר בחיים באופן כללי, ולא כמושגים תאורטיים שנועדו להיות מיושמים ישירות לתופעות קליניות. Paula Heimann (1952b) התנגדה לטיעון זה. למרות שהכירה באמביוולנטיות של פרויד לגבי היבט זה של ניסוח התיאוריה שלו, היא מצביעה על מקומות בעבודתו המאוחרת היכן שהוא כן מיישם את המושגים של אינסטינקט החיים והמוות בתופעות קליניות.
זה מרשים אותנו שויכוח זה, בשל העיסוק הרב בלגיטימיות, לא שייך לעניין. פרויד אולי השתמש במושגים של אינסטינקט החיים והמוות להאיר עובדות קליניות, אך הוא מעולם לא הציע שלכוחות אלה יש בסיס פנומנולוגי בחוויה. עבורו, אינסטינקטים של חיים ומוות נתפסו כתכונות של רקמה ביולוגית שנוטה כלפי היצירה והפירוק, בהתאמה, של מבנים ביולוגיים מורכבים. ככאלה, הם מולידים או מתגלים בליבידו והרסנות שנושאים במשימות של קישור דברים או ניתוק דברים בהתאמה. עבור פרויד, ליבידו ותוקפנות, לא האינסטיקטים של החיים והמוות, הם המחוללים של החוויה, במתחים הגופניים דרכם הם צומחים. עבור קליין, מצד שני, האינסטינקטים של החיים והמוות מוכלים בתוך, ולמעשה נובעים מהחוויה האישית. פנטזיות ליבידינאליות ותוקפניות הן מלכתחילה "הביטוי המנטלי של הפעילות של האינסטינקטים הן של החיים והן של המוות" (1952a, p. 58). אהבה ושנאה, המייצגים המתאימים שלהם, הם הכוחות ההנעתיים הבסיסיים בשיטתה של קליין. המעברמהרמה הפילוסופית לחוויתית מהווה את העזיבה המהותית של קליין את ניסוחיו של פרויד.
גישתה של קליין לעקרונות פרוידיאניים קלאסיים לגבי נקודות המבט המבניות, גנטיות ואקונומיות מדגישה חלק מההשתמעויות של המעבר בשימוש שלה במושג דחפים. במודל המבני של פרויד האגו הוא ניטרלי ביחס לדחפים. המשימה שלו היא לשאת ולתת על איזון בין האיד, הסופר אגו והעולם החיצוני. למרות שקליין שומרת על שפתו המבנית של פרויד, האגו בגישה שלה הוא פרוטגוניסט מרכזי בקרב המאבקים הדינמיים הפנימיים, אשר מזוהה בקרבה עם אהבה ואינסטינקט החיים. קיומו של האגו מלכתחילה מיוחס לאינסטינקט החיים ולצורך שלו בבן ברית בסיכול אינסטינקט המוות: "האגו נקרא לפעולה בלידה ע"י אינסטינקט החיים" (1958, p. 238). טבעו של האגו מסגיר את מקורותיו- "הדחף של האגו כלפי אינטגרציה וארגון חושף בבירור את נביעתו מאינסטינקט החיים" (1952a, p.57). ככל שהאגו הופך ליותר ויותר מזוהה עם אהבה ותיקון, האיד הופך להתגלמות השנאה. "האגו מזוהה עם הסבל של האובייקטים הטובים" (;1935, p. 293 אותיות נטויות במקור), ובשל הזדהות זו, הופך אנטגוניסטי כלפי האיד, ופוחד מההרס של עצמו יחד על כל האובייקטים הטובים.
שינויים מבניים אלה נובעים מהניסוחים מחדש של קליין לגבי טבעם של הדחפים. עבור פרויד, ליבידו ותוקפנות הם אנרגיות נטולות מבנה וכיוון; הן דורשות אגו ניטרלי מבחינה הנעתית אבל מכוון-מציאות על מנת לשאת ולתת ביניהן לבין העולם שבחוץ. המאבק האנושי המרכזי, עבור פרויד, הוא בין סיפוק הדחף (מיני ותוקפני) והדרישות של המציאות החברתית. עבור קליין, ליבידו ותוקפנות באופן אינהרנטי מכוונים כלפי העולם החיצוני, כתשוקות מובנות אישיות. על כן, ההבחנה של פרויד בין האיד והאגו, בין האנרגיה הצפה חופשי לבין מתווך ניטרלי, לא חלה על השיטה שלה. הקונפליקט המרכזי בחוויה האנושית, עבור קליין, הוא בין אהבה ושנאה, בין שימור הטיפול לבין ההרס הזדוני של אחרים. אהבה ושנאה הם כבר קשורי-אובייקט ועל כן יש להם קשר בלתי מתווך למציאות החברתית. כך שקליין מגדירה מחדש את המונחים המבניים  גם כן, ע"י שימוש בהבחנה שכעת אינה הכרחית בין האיד והאגו לייצג, בצורה מיותרת ביותר, את המאבק הבסיסי יותר בין שנאה ואהבה, בו האיד מייצג שנאה והאגו אהבה. השימוש השונה של קליין במושגים המבניים של פרויד מסגיר את ראייתה את הדחפים לא כמטענים אנרגטיים א-סוציאלים שחסרים מבנה וכיוון אלא כתשוקות קשורות-אובייקט אנטיתטיות (מהמילה אנטיתזה, כרמית).
גישתה של קליין לרצפים התפתחותיים משקפת בדומה לכך את הבנתה שהשתנתה בהבנת הדחפים. עבור פרויד, המרכיבים של הדחפים מתגלים ברצף של מטרות המבוססות על מתחים בחלקי הגוף. השלבים הפסיכוסקסואליים משקפים רצף הבשלתי בו מנות שונות של הליבידו כל אחת עם המקור הגופני שלה צומחות ומכוננות דומיננטיות זמנית, מה שמוביל בסופו של דבר להגמוניה של הגניטליות. קליין מציעה שה"שלבים" הפסיכוסקסואליים אינם רציפים מפורשות, שהשלבים השונים חופפים ומתמזגים אחד עם השני (1928, p. 214; 1945, p. 387). היא מחליפה את המושג "שלבים" עם "עמדות", ומציעה דפוסים וקיבוצים של חרדות והגנות. עמדות שונות מייצגות דפוסים שונים של חוויה מארגנת, העמדה נבדלת של יחסי אהבה ושנאה עם אחרים. בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, יחסי אהבה ויחסי שנאה נשמרים בנפרד אחד מהשני; בעמדה הדיכאונית, יחסי אהבה ושנאה מאוחדים. המעבר ממושג של שלבים למושג של עמדות שוב משקף הגדרה מחדש של דחפים מחבילות אנרגיה המתגלות ברצף של אזורים גופניים באופן שלט לדחפים כדפוסים התייחסותיים, שהעוצמה והאנתיפטיה שלהם מצריכים דפוסים ארגוניים שונים.
הטיפול של קליין במושגים אנרגיים גם משקף את המעבר החדשני בשימוש שלה במושג הדחף. הדחפים מבחינת פרויד הם כמויות סופיות של אנרגיה; הם מקבלים התייחסות כחומרים פיזיים בעלי כמויות ספציפיות. על כן, ככל שיש יותר ליבידו או תוקפנות שמופנים החוצה, יש פחות לכיוון פנימה; ככל שמבוזבז יותר בסיפוק ישיר, יש פחות עבור סובלימציה או פעילויות מעוכבות-מטרה; ככל שיותר מופנה כלפי אדם אחד, יש פחות עבור אחרים. עפ"י פרויד, אם סיפוק אמיתי אפשרי, לא מתרחשת כל פנטזיה; אם האנרגיה מוצאת בפנטזיה, יש פחות אנרגיית דחף עבור סיפוק אמיתי. לא כך עם קליין. מבלי להכריז מפורשות שהיא עושה כך, היא משנה את כל העקרונות האקונומיים הבסיסיים של פרויד. בשיטתה של קליין, האנרגיה של הדחפים אינה סופית ומתוכננת מראש. פנטזיה אינה רק פיצוי או תחליף לסיפוק אמיתי; היא גם מלווה את הסיפוק הממשי. סיפוק ליבידינאלי ותוקפני מופנה כלפי פנים (כלפי אובייקטים פנימיים) וכלפי חוץ (כלפי אחרים אמיתיים) באותו הזמן; הם קשורים ישירות ולא בקשר מהופך אחד לשני. אהבה לאובייקט אחד לא מגבילה, אלא מגדילה את האהבה כלפי אחרים. באהבת מבוגרים, לדוגמא, האהוב נאהב לא במקום האובייקטים האדיפליים המקוריים אלא בנוסף להם. האהבה מלווה ע"י סיפוק אדיפלי מפונטז בלתי מודע.
קליין רואה את החוויה האנושית כפלואידית, קליידוסקופית ורבת-מרקמים. מהמאמרים המוקדמים ביותר שלה היא מציעה שעבור הילד, העולם מייצג את גוף האם, עם השפע והאימה המפונטזים. לכל הפעילויות והיחסים בעולם יש משמעויות ליבידינאליות ותוקפניות ילדותיות סימולטניות ורב-שכבתיות והם נובעים מסובלימציות של מניעים ליבידינאלים ותוקפניים. אייזקס מרחיבה את הגישה הזו לתהליך החשיבה: "חשיבת- מציאות לא יכולה לפעול ללא פנטזיות בו זמניות ותומכות בלתי מודעות" (;1943, p. 109 אותיות נטויות במקור). כך שעקרונות ויסות האנרגיה שיוסדו ע"י פרויד מוחלשים עד לנקודה של אי- קיום במערכת הקלייניאנית. שוב, הגישה שלה לנושאים אנרגיים משקפת מושג של דחפים לא כחבילות אנרגיה נגזרות-גוף סופיות אלא כתשוקות מורכבות ורבות-מרקמים המערבות אחרים.

תרומות ומגבלות בשיטתה של קליין
Paula Heimann (1952b) מציעה שאינסטינקט המוות הוא ילד חורג בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית, שני בהתקבלות וסטטוס לאינסטינקטים של החיים אשר בשל הפיתוח המוקדם יותר של פרויד של תיאוריית הליבידו, מהווים את הבן הבכור שלו. במובנים רבים, מלאני קליין עצמה היא ילדה חורגת של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. קשר מתעמת נוצר בינה לבין אנה פרויד לגבי הגישה הכי "פסיכואנליטית" באמת לטיפול בילדים.  פרויד, בסירובו הכמעט מוחלט להכיר בתרומותיה של קליין, העניק בבירור את העטיפה של לגיטימיות לביתו הביולוגית. ייתכן וחלקית, כתוצאה מכך, המשכיות ונאמנות לפרויד היו עיסוק מרכזי בעבודתה של קליין. (לעובדה שאחותה המבוגרת היתה מועדפת בעיני אביה הנערץ והאהוב סביר שהיתה השפעה כלשהי על זה.) חסידיה ומשמיציה גם התמקדו בנושא הלגיטימיות ובחרו פסקאות תומכות מהאופוס האדיר והמשתנה תמידית של פרויד. עיסוק טורדני זה שימש כהסחה מהערכה של תרומותיה החשובות של קליין להיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנליטיים כמו גם מהיבטים בעייתיים באמת של השיטה התיאורטית שלה.
קליין היתה אחראית לחידושים תיאורטיים וקליניים חשובים רבים. היא היתה דמות מפתח בשינוי בהדגשה בספרות הפסיכואנליטית למחקר של היחסים המוקדמים ביותר בין הפעוט והאם לפני ההתפתחות המלאה של המערך האדיפלי מאוחר יותר בילדות. התגלית שלה של introjects והזדהויות מוקדמות, ההערכה המורחבת שלה של הפנטזיה, ופיתוח המושגים של אובייקטים פנימיים ועולם האובייקטים הפנימי נתנו כלים קליניים ברי עוצמה לחקירה הפסיכואנליטית של יחסי אובייקט מוקדמים ביותר אלה. ניסוחיה בעניין חרדות רודפניות פרימיטיביות, הגנות מוקדמות הנשלטות ע"י פיצול והתפתחויותיו, וחרדה דיכאונית ותיקון תרמו רבות למחקר של תהליכים דינמיים בתפקוד המנטלי הפסיכוטי, נוירוטי ונורמאלי. הפיתוח שלה של טכניקת המשחק ותיאוריה החדים של הפעולה החתרנית של החמדנות והקנאה והמרכזיות שלהן ביצירת ההתנגדויות הבלתי מתפשרות ביותר במצב הפסיכואנליטי הוסיפו רבות לטווח וליעילות של הטכניקה הפסיכואנליטית. המקום המרכזי של קליין בהיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנליטיים נובע לא רק מתרומות ספציפיות אלה אלא גם מתפקידה בשינוי פרספקטיבה מטה-פסיכולוגית רחבה. היא מציבה את יחסי האובייקט במרכז של ניסוחיה התיאורטיים והקליניים. הארגון והתוכן של יחסי האובייקט, בעיקר יחסים עם העולם הפלואידי והמורכב של אובייקטים פנימיים, הם הגורמים הקובעים המרכזיים של החוויה וההתנהגות.
קליין לוקחת ממודל הדחף/מבנה את ההנחה המוקדמת שהמרכיבים העיקריים של החיים המנטליים מקורם באורגניזם היחיד והם נפרשים ברצף הבשלתי, כשבזמן זה הם משתנים והופכים צורתם דרך אינטראקציות בין היחיד והעולם של האחרים. ליבידו ותוקפנות, עבורה כמו גם עבור פרויד, הן אנרגיות הנעתיות בתוך היחיד, שתכונותיהן נתונות באופן אינהרנטי, נקבעות אפריורית: האדם מובן כנדחף ע"י כוחות אלה, מונע ע"י לחצים פנימיים. במובן זה בלבד, קליין היא מאד "פסיכולוגית איד". עם זאת, היא מגדירה מחדש את הטבע של כוחות פנימיים אלה. היא מגדירה מחדש את התכונות החיוניות של הדחפים עצמם וע"י כך זורעת את הזרעים מהם התפתחו תיאוריות מודל ההתייחסותי/מבנה של "האסכולה הבריטית". דחפים אינם נטולי כיוון עוד, גירויים יוצרי- מתח שנקשרים באופן שניוני לאובייקטים המשמשים כלי לסיפוקם. הדחפים, עבור קליין, מכילים אובייקטים כמרכיב יסודי בטבעם; ליבידו ותוקפנות הינם כמיהות כיווניות אינהרנטיות המכוונות כלפי דמויות eidetic (לא ידוע לי תרגום המילה לעברית. עפ"י המילון פירושה של מילה זו הוא שהיא תיאור של דמות מנטלית: ברורה וחיה בצורה יוצאת מן הכלל עד כדי שהיא נראית באופן ממשי, כרמית.) ספציפיות. זה במובן הזה שהאיפיון השכיח של קליין כפסיכולוגית "איד", בניגוד לפסיכולוגיית האגו של האסכולה הפרוידיאנית האמריקאית הנובעת מ- Hartmann  ואנה פרויד, מטעה מהיסוד. האגו בשיטתה הוא  לא מפותח, כיוון שהדחפים אצל קליין מכילים הרבה מהתכונות שנישאות ע"י המושג של ה"אגו" בפסיכולוגיית האגו. דחפים עבורה אינם כמויות נפרדות של אנרגיה הצומחות ממתחי גוף ספציפיים אלא תחושות משולהבות של אהבה ושנאה המכוונות כלפי אחרים ומנצלות את הגוף ככלי לביטוי. הדחפים, עבור קליין, הם יחסים.
התיאור של קליין את היחסים ששולטים בחיי הרגש- העמדה הפרנואידית- סכיזואידית, פעולה של הקנאה, העמדה הדיכאונית- הם חזקים וחדים; הם מהווים את התרומה הגדולה ביותר שלה לפסיכואנליזה הקלינית. עם זאת, היא מציגה אותם כאינהרנטיים ואוניברסליים, תוצאה ישירה שנקבעה מראש של טבעם של הדחפים, בעיקר תוקפנות אינהרנטית. זה כאילו כל אחד מאיתנו מתחיל את חייו ע"י היוולדות לתוך אותו מחזה בו צוות הדמויות הוא סטנדרטי והתסריט מכונן היטב ובלתי משתנה. ההורים כאנשים אמיתיים בעלי חשיבות מרכזית, אך בדרכים מוגבלות באופן מהודק וחד מימדיות. הם חשובים כנציגים של תכונות אנושיות אוניברסליות- אם עם שדיים, אב עם פין. הממשיות של האנטומיה שלהם הן מאמתת והן משנה את ה- imagoes (פירוש המילה באנגלית: ראיה מנטלית, בדרך-כלל אידיאלית, של אדם אחר הנוצרת בילדות שנשארת בתת הודע של האדם ומשפיעה על חייו כמבוגר) והפנטזיות האפריוריות האינהרנטיות של הילד. ההורים חשובים גם במציאותם הפיזית בעיקר משום שהם שורדים. ההופעה המחודשת התמידית שלהם, למרות הפנטזיות הרצחניות של הילד, מחזקת את אמונתו של הילד ביכולות השחזור שלו ומסייעת בהתפתחות של בוחן מציאות.
קליין נוטה לראות את ההשפעה של ההורים על הילד כחיובית באופן אחיד, כמקור לדמויות אוהבות ומזינות שמשמשות כמשלימות לתוקפנות האינהרנטית של הילד. למרות שבהצגות מקרים היא מזכירה מדי פעם איזושהי תכונה יותר אישית או אישיותית (דיכאון של האם, מחסור בחום, איבה כלפי הילד), תכונות אלה אף פעם לא מופיעות בניסוחים לגבי יחסי אובייקט פנימיים, היכן שצוות הדמויות תמיד מורכב מדמויות אוניברסליות, חלקי גוף, תינוקות, קורבנות, ניצולים ותליינים מיטיבים או מרעים. העושר והפירוט של אישיות ההורים חסרים, וההשפעה של ההורים כאחרים אמיתיים נמדדת על רצף של שיפור גדול יותר או מופחת יותר של התוקפנות של הילד. אובייקטים רעים נובעים מבפנים. חוויות טובות עם ההורים הופכות את האובייקטים הרעים הללו לאובייקטים שלמים שפירים יותר. המקור של פסיכופתולוגיה נמצא בתוקפנות של הילד עצמו שעשויה להיות או שלא להיות מסוגלת להיות מתוקנת ע"י הטיפול של ההורים. מה שחסר כאן היא האפשרות שתכונות בעייתיות באישיות של ההורים, קשיי ההורים עצמם בחייהם, עשויים לתרום באופן ישיר ומיידי יותר לכינון המקורי של אובייקטים רעים וכך להתחלה של פסיכופתולוגיה אצל הילד.
קליין לא מאפשרת השפעה של הפגמים באישיות ההורים או של חוזקים מסוימים. השמטה זו נראית מפתיעה במיוחד לאור ההסבר שלה לנוכחות מתמשכת של קונפליקטים ילדותיים בקרב מבוגרים, וברגשות המורכבים והעזים המונחים ביסוד ההורות (1964). לדוגמא, בדיון שלה בעמדה הדיכאונית, קליין מקשרת את דאגתו של הילד לנזק הורי לפנטזיות התוקפניות של הילד כלפי ההורה. הילד הורס את ההורה בפנטזיה, אז נהייה מודאג ומתחרט על הנזק שהסב. מה שקליין לא שוקלת, בצורה האופיינית לה של גזירת כל הגורמים הרגשיים הבולטים מתוך נפשו של היחיד, היא המידה בה חרדה דיכאונית ואשמה נובעות לעיתים קרובות מסבל וקשיים הוריים ממשיים. ילדים לעיתים קרובות רגישים ביותר לחרדה ודיכאון של ההורים. האישיות המתפתחת של הילד באופן קבוע מסתבכת במידה אדירה בסבל של ההורים. בדומה לכך, פנטזיות מתקנות לעיתים קרובות נוטות להסתובב סביב תקוות לשחזור ושינוי כאב ופגמים הוריים ממשיים ("אם אצליח, אגאל את אבי, אפצה על תחושת הכישלון האישי העמוקה שלו" או "אם אשאר אדם צדיק, דיכאונה של אימי יסור סוף סוף והיא תהיה מסוגלת לחיות"). המשימה נשארה לפרברן ווויניקוט שכרעו פחות תחת נטל הנאמנות למודל הדחף/מבנה, להרחיב את ההתוויה המשכנעת של קליין של מאבק הילד עם אהבה  ושנאה מעבר לפנטזיות המחוללות פנימית שלו עצמו כדי לכלול את תפיסות הילד את ההורים ומעורבותו עימם כאנשים ממשיים במאבקיהם בחיים.
כל האזורים הבעייתיים בשיטתה של קליין נובעים בדרך זו או אחרת מעמדתה החולפת בהיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנליטיים. לקליין שני עניינים: מצד אחד, היא מספקת תיאורים חזקים וחדים לארגונים היסודיים של יחסי האובייקט וחיי הרגש; מצד שני, היא רוצה לשמר את הרעיון שכל המרכיבים המשמעותיים של חיי הנפש ניתנים מבחינה פנימית. המוקד הדואלי הזה מצריך ממנה להסביר את הנוכחות של מערכים התייחסותיים מורכבים בשלבים התפתחותיים מוקדמים ביותר. ההיצמדות שלה למושג אינסטינקט המוות, ההנחה המוקדמת שלה של ידע ודמיון אינהרנטיים נרחבים, והייחוס לפעוט יכולות קוגנטיביות מפותחות בעת הלידה או זמן קצר לפניה הם שלושת התחומים בתיאוריה שלה עליהם קוראים המבקרים תיגר באופן מתמיד. שלושה עקרונות אלה חוברים יחדיו לשרת את המטרה הדואלית של קליין. משאבים קוגנטיביים מוקדמים וידע אפריורי באים לידי שימוש ע"י האגו על מנת להדוף את האיום על ההישרדות שמציב אינסטינקט המוות, ולחולל דמויות אובייקטים טובות ורעות וארגונים הגנתיים מוקדמים. כך, העולם של יחסי האובייקט מומצא תחת האיום של הלחצים הפנימיים. עפ"י דעתנו, תיאורה של קליין את הארגונים הבסיסיים של יחסי האובייקט המוקדמים לא קמים או נופלים עם ההנחה של מולדות והאזורים השנויים במחלוקת בעבודתה שתומכים בהנחה זו. התיאור שלה של יחסי האובייקט המוקדמים מספקים כלים רבי עוצמה להבנת הפסיכודינמיקה של ילדים מבוגרים יותר ומבוגרים, בין אם הם מציגים בצורה מדוייקת את החודשים הראשונים של חוויתו של הילד שזה עתה נולד ובין אם לאו.
ההנחה של מולדות ביצירת הדפוס של יחסי אובייקט מוקדמים היא שריד מנאמנותה של קליין למודל הדחף/מבנה; הוא ננטש, בדרגות משתנות, ע"י תיאורטיקנים רבים שבאו אחר-כך והושפעו על-ידה. כמה תיאורטיקנים, כמו פרברן, גאנטריפ ובולבי, נוטשים את השפה של תיאוריית הדחף בצורה מפורשת וגוזרים את יחסי האובייקט לחלוטין מחווית הילד עם ההורים האמיתיים. בדומה לכך, מרבית הכותבים העיקריים ששמרו על מסגרת ההתייחסות של קליין בצורה מלאה יותר שואבים דפוסים של יחסי אובייקט מוקדמים יותר מהחוויה הממשית של הילד עם ההורים כאנשים מסוימים (Bion, 1957; Meltzer, 1974; Rosenfeld, 1965; Segal, 1981). Racker, לדוגמא, שינה באופן מפורש את המודל ההתפתחותי של קליין, וגזר חרדות פרנואידיות ודיכאוניות לא מתהפוכות של הדחף אלא מחווית הילד של רצון והזדקקות לאהבת האם בעוצמה כה קיצונית (1968).
חולשה אחרונה בשיטתה של קליין נובעת גם מעמדתה באמצע הדרך בין מסורת הדחף/מבנה לבין השימוש ההולך וגדל שלה בהנחות וניסוחים התייחסותיים/מבנה. בעבודתה קיים ערפול ניכר לגבי היחסים בין פנטזיה והכינון של האישיות או המבנה הנפשי (ראה Fairbairn, 1952, p. 154; Modell, 1968, p. 120; Kernberg, 1980; p.42). תיאורה של קליין את החיים הנפשיים מאופיין ע"י פלואידיות אדירה. דמויות האובייקט, הן פנימיות והן חיצוניות, צצות כל הזמן מהדחפים עצמם. תפיסות המציאות נספגות ומביאות את השפעתן על הפנטזיות והחוויות הפנימיות באופן מתמיד. כיצד צומח קיום תבניתי מפלואידיות קליידוסקופית עשירה זו? כיצד האישיות הופכת מאורגנת לתוך תבניות או מבנים בעלי קימות (היכולת לשמור על התכונות המקוריות לאורך זמן, כרמית) ויציבות? אם חיי הפנטזיה הינם כה שופעים וכאוטיים, אילו מנגנונים אחראים לבחירה של פנטזיות אלה שמקבלות משמעות דינמית מרכזית או תכונות פתוגניות? קליין מותירה פרץ לא מלא בין ההסבר החי והפלואידי שלה של פנומנולוגיית החוויה וארגון האישיות וההתנהגות. סגל מציע שהתכונות המתמידות ביותר של עולם האובייקטים הפנימי הם אלה שפונטזו בתדירות הגבוהה ביותר. הגדילה הפשוטה של הפנטזיה נראית, במקרה הטוב, הסבר לא שלם להתפתחות האישיות.
חוסר הבהירות בשיטתה של קליין לגבי היחסים בין הפנטזיה והמבנה משתקפת בערפול לגבי הטבע המדוייק כמו גם הגורל הסופי של ההפנמות. מצד אחד, קליין תיארה הפנמות כפנטזיות; הילד או המבוגר מדמיין מישהו או חלק ממישהו בתוכו. פנטזיה כזו מונעת בדרך כלל ע"י התשוקה לשאוב סיפוק מהאובייקט או לשלוט בו. מצד שני, קליין מציעה שהילד מפנים את כל האחרים המשמעותיים, למעשה את כל החוויות שלו. בניסוח זה, שפותח הלאה ע"י Heimann, ההבחנות בין אובייקטים מפונטזים, תפיסה וזיכרון הופכות מטושטשות. האם פנטזיות ברות-קיימא (השומרות תכונותיהן לאורך זמן, כרמית) של אובייקטים פנימיים נשמרות בנפרד מתפיסות היום-יום של אחרים? (קליין בנקודות מסוימות מציעה יצירת רבדים שכזו, לדוגמא, במושג שלה של "סופר אגו פנימי" בו אובייקטים פנימיים מקוריים מכוננים ונשמרים בנפרד מתפיסות מציאותיות יותר של אחרים). או האם יש טרנספורמציה מתמשכת של כל האובייקטים הפנימיים המפונטזים דרך התערבבות מתמדת עם תפיסות נוכחיות? (קליין בנקודות מסויימות מציעה התמזגות תפיסתית כזו בהתפתחות של העתקים ושכפולים פנימיים של אחרים אמיתיים.) קליין לא מבדילה במידה מספקת או לא מבטאת את הקשר בין: תפיסות נוכחיות של אחרים אמיתיים; ייצוגים ברי-קיימא באופן יחסי של אחרים (יחסי אובייקט); פנטזיות של אובייקטים פנימיים; והזדהויות עם אובייקטים פנימיים שמשמשים כמוקד לארגון של פונקציות שונות באישיות (כמו בתיאור של פרויד של הסופר אגו).
אי הבהירות בניסוחיה של קליין לגבי מבנה מודגמת עוד כאשר אנו שוקלים את גורל ההפנמות. מצד אחד, קליין, ממאמריה המוקדמים ביותר, קישרה אובייקטים פנימיים עם יצירת הסופר אגו: "האובייקט המשולב פנימה מייד מקבל על עצמו את הפונקציות של הסופר- אגו" (1932, p. 184n). הסופר- אגו, אם כן, מתהווה ע"י "הכינוס של אובייקטים פנימיים" (1940, p. 330). מצד שני, מ- 1946 קליין מניחה דגש רב על התפקיד של אובייקטים פנימיים בפיתוח של האגו עצמו: "האובייקט הטוב הפנימי הראשון פועל כנקודה מוקדית באגו. הוא סותר את תהליכי הפיצול והפיזור, מתקדם לכיוון התלכדות ואינטגרציה, ומשמש ככלי בבניית האגו" (1946, p. 6).
האם אובייקטים פנימיים הם מרכיבים יסודיים באגו, סופר-אגו, או שניהם? באחד ממאמריה האחרונים קליין מציעה שתי אפשרויות, בעצמן מנוגדות, המכוונות להבהיר את הבעיה הזו. ראשית, היא מציעה שהסופר-אגו נוצר מאוחר יותר בהתפתחות מפיצול של האגו. גישה זו נראית כמנוגדת למרבית הנתונים שלה לגבי imagoes הוריים מוקדמים נוקשים וביקורתיים. שנית, היא מציעה שלאגו ולסופר-אגו ישנם היבטים שונים משותפים של אותו אובייקט טוב. התחכום בשתי הצעות אלה מדגיש את הדילמה שעמדה בפני קליין במאמציה לדחוס את העושר של ההסבר שלה של הפנטזיות וההזדהויות המשתנות של הילד לתוך הדיכוטומיה המקורית של פרויד בין האגו והסופר-אגו. (ראה Segal, 1979, p. 103 להתייחסות נוספת לחוסר העקביות בשימוש של קליין במושג "סופר- אגו".)
המודל המבני של פרויד התפתח מהנחות היסוד של דחף/מבנה. הוא מאיר את הקונפליקט הנפשי בין יצרי הדחף והמציאות החברתית וקשור בקשר חזק לניסוחים המקוריים של פרויד לגבי טבעם של הדחפים. מבנה האישיות עבור פרויד מורכב ע"י דפוסים של דחף והגנה. עבורו, ההבחנה בין האגו והסופר-אגו היא הבחנה בין הפונקציות המווסתות של המנגנון הנפשי וה- imagoes ההוריים שהופנמו כדי לסייע בויסות. בשיטתה של קליין ויסות הדחף הוחלף ע"י רשת מסובכת של יחסים עם אחרים, אמיתיים ומדומיינים. האישיות, מבחינת קליין, מורכבת מפנטזיות לגבי אובייקטים פנימיים, הנגזרים מההתקשרות האינהרנטית של אהבה ושנאה לאובייקט. יחסי אובייקט פנימיים מהווים את תת המבנה הבסיסי של החוויה והחומר של האישיות כולה. הדיכוטומיה בין אגו וסופר-אגו על בסיס העמדות השונות שלהם ביחס לדחפים והפונקציה שלהם לגבי ויסות הדחפים, פשוט לא מתאימה לשיטה של קליין. קליין, באופן כללי, מנסה להשתמש בהבחנה להבדיל בין אובייקטים פנימיים שעוכלו לתוך העצמי (האגו) לבין אובייקטים פנימיים ששמרו על איכות נבדלת וזרה יחסית בחווית-העצמי (הסופר-אגו). אך הדיכוטומיה הפשוטה לא עובדת. הניסיון הכושל של קליין לכפות את המורכבות של ההסבר שלה של יחסי אובייקט פנימיים על מסגרת הדחף/מבנה של התיאוריה המבנית הקלאסית אחראי במידה מרובה לכישלונה לגשר על הפער בין התיאור שלה של הפנטזיה לבין ההסבר המשכנע של היווצרות תבניתית ומובנית של האישיות.