היבטים בינאישיים של החלום בטיפול // רובי פרידמן

תקציר
במאה השנים מאז הבין פרויד שיש לחלום משמעות לא מודעת התייחסו אליו בטיפול כאל "חומר" או כאל "טקסט" הדורש פענוח. המטפל הפך לבלש או עזר למטופלו "לתרגם" סמלים ותכנים גלויים (מאניפסטיים) כדי להגיע להבנה של החומר הסמוי (לטנטי) הלא מודע. בגישה זו מתגשם עיקרון טיפולי מרכזי עד היום : להתגבר על התנגדויות, להפוך לא מודע למודע ולשוב ולהכיל את המושלך.
ההתייחסות הנוכחית, הנובעת מהתפתחות הקליניקה והתיאוריות הפסיכודינמיות, מבקשת להוסיף על הפונקציות "המעבדות" (אוטונומיות) את הפונקציות הבין-אישיות (הקומוניקטיביות) של החלום. הראשונות כוללות את מושגי פרויד וממשיכיו בפיתוח הבנת החלום. תפקידן מתחיל משמירת השינה וממשיך בהתמודדויות עם מצוקות הנובעות מקונפליקטים בין יצרים להגנות. "מרחב החלום" הוא במה עליה מועלה מחזה המציג את דפוסי המפגש עם המאיים. "במחזה" מיוצגים חלקי אובייקט המזוהים עם המטופל וכאלה שהם מפוצלים ומושלכים ממנו והלאה. ה"עיבוד" (elaboration)  נועד להתמודד עם דחפים ורגשות במסגרת יחסי אובייקט מופנמים ומיוצגים ב"עטיפת החלום". עיקרו של מאמר זה בהדגשת הפונקציות הנוספות – הקומוניקטיביות – של החלום: מתוך התפתחות הבנתנו את התהליכים הבין-אישיים הלא-מודעים נפתח פתח לבדיקת תפקידים קומוניקטיביים לא מודעים של החלום. ע"י סיפור החלום משתף החולם את מטפלו ב"מחזה" ומשפיע עליו. בין תפקידי החלום ניתן להבחין ב"התרוקנות"  (evacuation) מרגשות בלתי נסבלים, בעיבוד דרך יכולתו של המטפל להכיל ולחשוב (alpha function) ובמניפולציות רגשיות לא מודעות אחרות (בעיקר דרך הזדהות השלכתית). החלום הוא זירת "שיתוף פעולה" מיוחדת המאפשרת יחסי "עבודה" מיוחדים כחלק מההעברה.
המשמעות הקלינית של התוספות הוא שאי-אפשר כבר להסתפק בניתוח החלום כאילו הוא רק "תוכן". ניתוח התגובה הרגשית של המטפל על החלום ועוד אספקטים העברתיים הקשורים ברקע עליו סופר החלום חייבים להילקח בחשבון כדי לא להפוך את העבודה עם החלום לשחזור נוירוטי של יחסי אובייקט של המטופל.
מבוא
מאז טען פרויד שפרוש החלום הוא "דרך המלך לפעילות הלא מודעת של הנפש" (1900) חלו תמורות רבות בהבנת התהליכים הלא מודעים בכלל ובהבנת החלום בפרט. אף כי הטענה שיש לחלום משמעות לא מודעת נשארה הבסיס האיתן ביותר של הטכניקה הטיפולית, התווספו לבסיס זה אינפורמציה שמקורה במחקר במעבדת השינה, בהתפתחות הבנתנו את תחום מבנה ה"אני" (הכוללת גם ידע הנובע מדיאגנוסטיקה), ובהתפתחויות בתחום הבנת יחסי האובייקט. היבטים של העברה/העברה-נגדית מאפשרים העשרת פירוש החלום בטיפול. חיוני לעשות נסיונות לאינטגרציה בין התפישות והידע המשתנים כדי לשפר את העבודה עם החלום. נראה שכדאי להתייחס לחלום ממבט הפונקציות השונות שהחלום ממלא הן בחיי הנפש והן ביחסיו עם האובייקטים המשמעותיים.
פרויד וממשיכיו התייחסו בעיקר לתפקידים העצמאיים (פונקציות "מעבדות") של החלום, שאפשר לראות אותם כפעילות הסתגלותית של הנפש. נסיון זה נעשה ללא קשר לזכירת החלום או סיפורו. תפקידים אלו כוללים אספקטים של התמודדות עם השינה עצמה או עם תהליכים רגשיים שהתעוררו יום קודם ואספקטים ליבידינליים שתמיד נקשרים ליחסי אובייקט. יש לשער שרוב החלומות ממלאים תפקידים הסתגלותיים או מגשימים פוטנציאלים שונים (כגון "כוחות", עושר פנימי, יצירתיות, יכולת פיצוי ועוד). יחד עם זאת יש להדגיש שההסתגלות בחלום היא בעלת יעילות מוגבלת לעיתים, בגלל האופי ההגנתי של ההתמודדות. אם למשל החלום מציע "פתרון" (המופיע אולי כמילוי משאלה, או באופן אחר) סביר להניח שהוא עקרונית נובע מהלא מודע, אך בהכרח יהיה מושפע מסוגי התייחסות רגילים לאדם, דפוסיים, קונפליקטואליים, מפצלים וכו'.
לעיתים החלום בעצמו אינו מהווה מסגרת היכולה להכיל ולעבד רגשות בעלי עוצמה רבה, מאיימים וארוטיים כאחד. החולם נשאר אז חשוף מול מה ש"עלה" ואולי הציף בחלום. אם זמין לו קשר מספיק "מחזיק" או אינטימי (כגון טיפול) יתכן שהעיבוד ייעשה במסגרת הנוספת של "סיפור החלום" ואז נוספים תפקידים בין-אישיים לחלום. הפונקציות ה"קומוניקטיביות" נועדו לאפשר עיבוד נוסף ע"י סיפור החלום כ"חומר" טעון משמעות בין-אישית. החלום מובא למרחב הקשר (הטיפולי-במקרה שלנו) במטרות שונות: להעביר אינפורמציה או להזמין את הכלת המטפל ועזרתו בעיבוד הרגשי (או שניהם). החלום יובא ע"י המטופל, כדי לשנות את הרגשותיו ועמדתו של המטפל.
הפונקציות השונות אינן קטיגוריות נפרדות לחלוטין. בחלום המובא לטיפול קיים תמיד נסיון עיבודי-הסתגלותי ולפי הצורך נוסף עליו עוד חלק בין-אישי שמטעמו הוא סופר למטפל. אפשרות אחת להבין את הסיבות המורכבות של הבאת החלום לטיפול היא לבדוק אותו על רצף ההכלה העצמית. מטופל יכול למשל לספר חלום כדי להתגאות ביכולתו לעבוד אוטונומית עם פירושים משלו ואולי עם רמזים ל"התקדמות טיפולית". כדוגמא לעמדת ביניים ברצף יכול מישהו לספר חלום מורכב המכיל רגשות חזקים הלוחצים לבירור ולעומת זאת "חייב" מטופל אחר בעמדה קיצונית ברצף לספר חלום בלהות ממנו הקיץ בפאניקה, כדי שהמטפל "יציל" אותו.
תפקודים עצמאיים (פונקציות מעבדות)
הממצאים הנוירופיסיולוגים
ההבנה הפסיכולוגית של החלום חייבת להיות מתואמת עם הממצאים של חקר השינה. קיימים מעט ממצאים רלוונטיים לעבודה הקלינית. למשל נראה שחוסר בשנת חלום מערער דפוסים פיסיולוגיים מוחיים ומכך חשיבותו של החלום כ"שומר שינה" (פרויד 1900).
מחקרים שונים הוכיחו את חשיבותו של החלום בהתמודדות עם תכנים טעונים במיוחד של "שארית היום" שעוררו רגשות ודפוסים שונים. המציאות החיצונית עוררה את המציאות הפנימית ועם האחרונה מנסה החולם "להסתדר". התעוררותו של חולם מחלום בלהות מדגימה את גודל הקשיים איתם התמודד החולם שכן פונקצית שמירת השינה נכשלה.
חקר השינה מגלה שהחלימה היא תופעה רחבה ביותר: כל לילה מופיעים לפחות 4-6 חלומות, כלומר מעל ל-1500 חלומות בשנה. מעובדה זו אפשר להסיק על תהליך הבחירה (הלא מודעת) שעובר עד שחלום מסוים מסופר. תהליך הבחירה מצדיק שאלות  של המטפל: מדוע נבחר דוקא חלום זה? מדוע כעת? עבור מי בדיוק? וכו'.
פונקציות הסתגלותיות/מעבדות
הנסיון להבין את משמעות החלום עבור החולם מוביל בהכרח לשאלה: האם משהו בחוויית החלום עוזר להתמודדות החולם עם המציאות הנפשית שלו. ה"משהו" הוא אולי "עבודת החלום", שכמובן אינה זהה עם החלום עצמו. החלום בהגדרתו הוא מצב נפשי מיוחד עם ארגון ומבנה בעל כללים משלו. ה"כללים" מהווים את "עבודת החלום", ודרכם מעובדים רגשות לתכנים בעלי משמעות סמויה. פרויד (1900) תיאר את מירב הכללים כבר ב"פשר החלומות". הוא גם הגיע למסקנה שהחלום הוא "לא יותר מסוג מסוים של חשיבה" (1914,1922) כלומר עוזר לחולם לעבד ולארגן את חווייתו.
חלום עצמו, ללא "עבודת החלום", היה מעלה בעיקר תכנים טעוני רגש ומפריע שינה. יכולתו של ה"אני" של החולם לשנות, להקהות, וכו' מאפשרת להרגיע ולהמשיך לישון. גם אם גירוי גופני/פנימי (כגון שלפוחית השתן) מאיים להעיר, מסוגל חלום לתפקד זמנית כ"שומר השינה". בחלום הבא מומחשת ההתמודדות עם גירוי מהמציאות החיצונית ע"י דפוסים איתם רגיל החולם הזה להתייחס למציאות פנימית (במקרה זה, פעילות יתר):
חלום 1: חולם מוטרד בחלומו באופן הולך וגובר מזרם טלפונים עליו הוא חייב לענות במשרדו. לכל קריאה הוא רק עונה: "רק רגע, מיד אשוב". ניסיון זה פוסק כשהוא לא מסוגל יותר להתגבר על כמות הפונים והוא מתעורר כדי להיווכח שהטלפון ליד מיטתו מצלצל כבר זמן רב.
אפשר להבחין בנסיון נואש "לשמור על השינה" אך יש להדגיש שזה נעשה בדרכו המיוחדת של החולם: לנסות ולעמוד בדרישות הסביבה עד קצה היכולת. הגלוי הוא "להיות בסדר", הנסתר הוא ההתנגדות ל"דרישות הסביבה" המיוצגות ע"י הטלפון. יש להדגיש שאלה הנחות המחייבות בדיקה האפשרית רק בשיתוף פעולה בין מטפל ומטופל.
כללי העיבוד העיקריים, שהוגדרו ע"י פרויד, היו העיבוי, ההתקה, וההיפוך, המתרחשים בזכות ה"תהליכים הראשוניים". אפשר לומר שמנגנונים אלה הם "כלי העבודה" של נפש החולם: דחף/אובייקט מבהיל הופך (למשל ע"י הסמלה) לפחות מאיים, במקום יותר בטוח והופך ע"י כך לחלק מטווח אפשרויות ההתמודדות. אב מפחיד הופך לאריה שאפשר אולי לכלוא, אישה מאיימת הופכת לכבשה.
אפשר לשאול בהמשך: מהו סוג הפתרון ש"עבודת חלום" (בעזרת הכלים האמורים) שואף אליו, כדי להרגיע? התשובה היא שהשאיפה תמיד היא לפתרון מסוג ה"סוף טוב", כלומר של "מילוי משאלה". כאמור סוג פתרון הנובע ממקורות דוגמת ה"תהליכים הראשוניים" יכול להיות במקרה הטוב ביותר רק פתרון הגנתי, שבדרך כלל אינו תואם את המציאות אלא מתאים לדפוסים שבשימוש הרגיל של החולם.
כדי להדגים סוג של פתרון הגנתי/הרגעתי שאינו יעיל כפונקציה מעבדת הרי חלום של אישה עם תסמונת פוסט-טראומטית המעיר אותה בבהלה:
חלום 2: "אני הולכת בשקט ברחוב ליד ביתי. לפתע נפערת תהום ענקית מפסקת רגלי ומאיימת לבלוע אותי לתוך החושך. תוך כדי אימה מושטות ידיים משפת התהום המושכות אותי מעלה."
ה"פתרון" כאן הוא פאסיבי, מאגי, אופייני למספרת. "עבודת החלום" מנסה לשמור את ההתרגשות בגבולות ע"י סמלים כגון: "תהום", "פישוק רגליים", "חושך" וכו'. מעניין לציין את ההתחלה, ה"פרק הראשון" של המערכה: כולו מוכרות והרגעה, ורק היכרותנו את ספרות המתח יכולה לעזור לנו לנחש שהפסטורליה ההתחלתית היא רק הטעיה או הכחשת הבא אחריו. פתיחה כזו היא אגב אופיינית לדפוסי דחף/הגנה המוכרים לחולמים רבים.
החלום האחרון מעמיד כנראה את החולמת מול בעיות מרכזיות ביותר בחייה (הדכאון שבתהום והבעייתיות המינית), אך אינו מאפשר לה לשמור על השינה. כאמור יש לעובדה זו חשיבות עבור הערכת כוחותיה של החולמת. אך בעקבות מלצר (1984) אפשר לומר שהחלום הוא לא רק שומר על השינה, אלא בנסיונו לפתור בעיות, תורם משהו לשמירת האיזון של החולם.
גם כהאן (1972) מתאר את "מרחב החלום" (dream space) המאפשר הכלה ועיבוד עצמי. הוא מגדיר את ה"חלום הטוב" באותו אופן כפי שמוגדרת "שעה טיפולית טובה" שבה מוכלים ומעובדים תכנים בעייתים של המטופל. כפי שההכלה והעיבוד של שעה טיפולית יכולה למנוע acting out, אחרי "חלום טוב" כבר אין צורך לפעול או להיות מאוימים ע"י התפרצות דחפים. חולמת צעירה המספרת חלום הפגישה הטיפולית הראשונה מדגימה בחלומה את ההיבט מונע פעילות בחלומה:
חלום 3: "היה לי חלום טיפולי, בו שכבתי עם אבא שלי".
יש בחלום הקצר הזה בודאי כל מיני אספקטים, חלקם קשורים למילוי משאלה, חלק אחר למבנה האישיותי של החולמת ועוד. אפשר גם להצביע על אספקטים בין-אישיים הקשורים בהגנות אומניפוטנטיות, שבודאי יתבטאו בעתיד בטיפולה. אך נראה שהפונקציה העיבודית/הרגעתית העיקרית היתה ע"י חלימה שהפעולה המבהילה כבר "נעשתה". מסגרת החלום ה"טיפולי" מאפשרת להוריד מתחים וחרדות הקשורים לדחפים אסורים. אולי מסוג חלומות הזוועה שחולמים כדי להתעורר ולהיווכח שזה "רק חלום".
סיפור חלומות בטיפול יכול לאפשר גם שמירת כל החוויה כפנטזיה, כפי שנראה בהמשך. לעיתים דרושה "החזקה משותפת" של תוכן כה טעון כדי לקרבו למציאות הנחווית.
לאון גרינברג (1987) מבדיל בין חלומות "מפנים" (evacuative), ו"מעבדים" (elaborative) וכל מיני דרגות של עירוב ביניהם. החלומות ה"מעבדים" משמשים בעבודת החלום כעיבוד של תכנים. גרינברג מתייחס במיוחד לחלום בתהליך הטיפולי, ומצטט את חנה סגל (1981) הרואה בחלום גם חלק מה- working through. חלום "מעבד" כולל אלמנטים דכאוניים ומפצים ואינו משמש בעיקר לפורקן והרחקה של רגשות בלתי נסבלים. בכך שהוא לא רק מפצל ומשליך אלא מנסה להכיל רגשות קשים ודחפים קונפליקטואלים, הוא תורם להתמודדות בוגרת. החלומות ה"מעבדים" נחשבים פחות רגרסיביים מאשר ה"מפנים". בחלומות אלה יש גם מעין הפנמה של פונקציות מבהירות ומפרשות של המטפל. החלום ה"מעבד" מציין גם רמות התפתחותיות גבוהות יותר של האדם, אף כי בכל חלום יש משהו מהניסיון "לעבד".
קיים רצף בין התמונות והתסריטים של חיי הערות ("פנטזיות לא מודעות") לבין אלה של הלילה ("חלומות"). כמו כן קיים מכשיר (apparatus) שאחראי על החלומות. למכשיר החלימה יש שני תפקידים: האחד הוא (ללמוד) לחלום, השני (ללמוד) לחשוב על הנחלם, כדי לעזור לעבד ולהגיע לאינטגרציה מוצלחת יותר.(גרינברג 1987,מלצר 1984)
אפשרויות אחרות של העיבוד העצמי הן סוגי הגנות כהדחקות והשלכות. הגנה חשובה היא הפיצול בתוך תמונת החלום. פיירברן (1954) טען שאספקטים שונים בזהות החולם מיוצגים ע"י האחרים או ע"י חפצים בחלום. אפשר גם לומר שאובייקטים משמעותיים בחיי החולם והיחסים ביניהם מיוצגים באופנים שונים בדרמה בחלום, ושכל מה שנכלל בחלום קשור לחולם ומייצג משהו מ"חלקיו". אם, למשל, מישהו בחלומו נרדף ע"י ה"רעים", הם למעשה חלקים שלו וראייתם בחלום כאחרים חיצוניים, משחררת אותו מתוקפנות ואשמה. ברמן (1984) מתאר איך כל הדמויות המופיעות בחלום, בייחוד המעובות (condensed) לא רק שהם מייצגות אובייקטים מפוצלים מתוך העולם הפנימי, אלא יש לקשור אותן בפירוש לקונטקסט הרגשי העכשוי של ההעברה.
מנגנוני הגנה כהדחקה, הכחשה, החצנה מנסים להקל, בדרכם, על מצוקתו של החולם. עם ההתפתחות (בפרט בטיפול) צפויה לאדם אינטגרציה טובה יותר ויכולת לשאת טוב יותר חלקים מפוצלים ומושלכים המופיעים בחלום.
הסמוי והגלוי בחלום: שאלת הלטנטיות או המניפסטיות
השאלה איך להתחיל להתייחס לחלום בעל אפיונים "מעבדים" חשובה עבור המטפל. בשונה מפרויד יש המחשיבים ביותר את החומר המניפסטי ורואים בו את הנציג הקרוב ביותר למודעות של ייצוגי הדחף/הגנות ויחסי האובייקט בנפש. מבחינה טכנית זה גם אומר שכדאי להתחיל לפרש בחומר המניפסטי לפי עקרון המעבר מהשכבות ה"שטחיות" לעמוקות יותר. יש שסוברים שהחומר המניפסטי הוא רק שפה אחרת לאותו תוכן לטנטי: שפה אלגורית, חזותית, ציורית או אחרת ושאין ממש חומר לטנטי במצב "נקי". המעבר מלטנטי למניפסטי רציף ולא ניחן באיכות שונה. השוני ביניהם תלוי באופי "עבודת החלום", אך הגלוי אינו מנותק (למשל ע"י סימבוליזציה) מהסמוי. קושי נוסף עם המונחים לטנטי/מניפסטי הוא השוואתם השגויה עם מודע/לא מודע. בתוכן הגלוי אפשר כאמור לפרש גם חלקים הנחווים כ"לא-אני", כהשלכות ולראות בהם את הלא מודע המודחק. חלום חרדה מהסוג הנפוץ ביותר ידגים את השאלה סביב הרלוונטיות של החומר המניפסטי והחשיבות של הבנת הדינמיקה הלטנטית.
חלום 4: "אני הולכת בשביל ושומעת צעדים הולכים ומתקרבים אלי. אני מסתובבת מפוחדת ורואה את האישה הענקית שבאה לתקוף אותי ומתחילה לברוח..."
בניתוח החלום בטיפול מסתבר שה"אישה הענקית", המתגלה בעליל בחלום בתוקפנותה, מסמלת בעצם את החלק המודחק והמוחצן של החולמת. הפנומנולוגיה היא דרמטיזציה של פרנויה. החולמת יוצרת הצגה ובה היא הקורבן ויש תוקפן שאפשר להצביע עליו. מה כאן לטנטי ומה מניפסטי? יש כאן הסמלה, העובדת ע"י פיצול והשלכה. הגלוי הוא הקורבניות, הסמוי הוא הקושי לקבל את התוקפנות של עצמה. חולמת זו אכן מכניסה עצמה למצבים בהם הסמוי (תוקפנותה) מותק אל אחרים התוקפים אותה. באופן העבודה המוצע, שבו חלק "לא אני" בחלום הוא בעצם "אני", אפשר לגשת לבירור הסמוי בדרך אחרת מזו שמציע פרויד שכן הוא נגזר מהחומר הגלוי.
חנה סגל (1980) מדגישה את האפשרות שהרצף הסמוי/גלוי הוא אינדיוידואלי ומתווכחת עם העמדה היונגיאנית, המדגישה קיום של סמלים המבטאים לא מודע קולקטיבי, היא מתנגדת להתייחסות אוניברסלית לחומר הגלוי או הסמוי. יש לזכור גם שהאשליה שיש לחלום גלוי פירוש אחד המגלה את הסמוי אינה נובעת מהניסיון הקליני.
לסיום הפרק על החלום כזירה להתמודדות עם הקונפליקטים/חסכים וכו' כדאי לציין שהמרחק בו החולם רואה עצמו מההתרחשות בחלום מהווה אספקט מיוחד בניסיון לעבד/להרגיע. סטוארד (1973) מתאר שלושה סוגים של קרבה או של מעורבות החולם בחלומו : ego distancing, ego overwhelming, ego participation. הוא מציע לראות את המרחק הזה כיכולת להתמודד עם קושי, ומתאר את השתנות היכולת עם התפתחות בטיפול. כשיש איום גדול החולם רואה את המתרחש ממרחק, שכנראה מגן עליו. אם הוא מתגבר על כך הוא אומנם מוצף בתחילה, אך אחרי שהוא לומד לשאת את האיום, הוא יכול להתמודד עם הקושי מתוך קרבה גדולה יותר. החלום הבא מדגים את נושא הקרבה והתרחקות מפעילות קונפליקטואלית:
חלום 5: "אני שוב רוצה לנסוע ללונדון, אני לא מליחה לארוז. אח"כ אני מוצאת את עצמי בפקק באזור הצ'ק פוסט, אינני יודעת היכן מזוודותי ואיך אני והן נגיע לשדה התעופה בזמן. אני מוצאת עצמי בשדה התעופה והמזוודות אכן לא הגיעו. אני מביטה בקנאה על הנוסעים שעולים למטוס, ויודעת שאני צריכה להישאר ומתעוררת מזה.
בתחילת החלום החולמת עצמה משתתפת בתהליך המסובך של התקרבות למטרת הנסיעה, שעבורה היא קונפליקטואלית בעליל. היא אכן גם מביימת מכשולים מתחילת התסריט. אך בשלב הסופי של התקרבות להגשמת המשאלה כבר אחרים ולא היא יגיעו ללונדון במקומה, והיא רק צופה. הדפוס הרגשי שלה הופך התקרבות לאכזבה.
ההתייחסות לחומר הגלוי כאל אספקט מסוים של ה"אמת הפנימית" ולא רק כאל הטעיה הביאה לנסיונות לראות בחלום מין מבחן השלכה עליו אפשר ליישם את הידע שנצבר מפסיכו-דיאגנוסטיקה. לעיתים קרובות נראה חלום כהתרחשות המוקרנת על מסך פנימי. השלכה זו, בתוספת ההרגשה שמישהו "כתב" תסריט ו"ביים" אותו, הופכת את החלום לכלי דיאגנוסטי במובן הרחב. הכוונה היא להבנה של יכולת ה"אני" להתמודד עם סיפוק צרכיו, לדינמיקה של הכוחות, ההגנות ויחסי האובייקט. לוין (1946) מתאר את החלום כהשלכות דמיוניות על מסך, אונזיה (1989) מתאר את החלום כבמה עליה מועלים האירועים הרגשיים המרכזיים. מלצר (1954) קורא לחלום "תאטרון ליצירת משמעות". ניתן לחפש משמעות בחלום גם כהשלכה על מסך (כמו השלכה על דף לבן) ולהסיק מכך על מבנהו. רבים ניסו ללמוד על אישיותו של החולם בדרך זו. מורגנטלר (1986) מראה שהחלום, כמשקף את ההתרחשות הנפשית, מביא לידי ביטוי את רמת יכולת ה"אני" לכוון כוחות ליבידינליים במסגרת פעילויות ויחסי אובייקט. אנרגיה ורגש מתבטאים גם באופי וכמות התנועה. חוסר בתנועה בחלום מעיד על קושי לפעול בגלל מעצורים שונים וברמות תנועה נמוכות ביותר יש לחפש אחר חסכים וליקויים. קונפליקטים מאופיינים יותר ע"י קשיים ומכשולים בתנועה. המטפל יכול לברר בכל מיני דרכים (אסוציאציות, קישור עם דפוסים מוכרים לו מהטיפול או מחלומות אחרים) איך התנועה מבטאת מעצור ביכולת, הגנה מאנית או ויתור על מילוי משאלה ואבל במובן של העמדה הדכאונית. השילוב בין אספקטים שונים בתנועה ממשית בחלום (כיוון, רמה וכו') והביטויים האפקטיביים המלווים נקרא "התנועה הרגשית המרכזית" בחלום. היא גם מקבלת ביטוי במבנה סיפור החלום, כלומר היכן ואיך מתחיל סיפור החלום וכיצד הוא מסתיים.
אלמנטים אחרים בתוכן הגלוי שיכולים לעזור הם מידת הימצאות אובייקטים משמעותיים, הקשר בין דמויות אלה, מבנה ה"הצגה", כלומר איכות בימוי החלום וכד'. מורגנטלר ממליץ לחפש בכל חלום גם את המטפל ובכך הוא רומז לפונקציות הבין-אישיות של החלום כמבטא אספקט של ההעברה.
בדיקת מבנה החלום, ניתוח חלקיו ותהליך היוצרות סיפור החלום יכולים גם כן לתרום להבנה הדיאגנוסטית. חלום מס' 5 הוא בעל מבנה מסודר יחסית: בפרק הראשון מובעת משאלה (להגיע ללונדון). בפרק השני מתוארים המכשולים בדרך. בפרק השלישי מתואר כשלון מילוי המשאלה המרגיע את החולמת ע"י הפחתת הלחץ הקונפליקטואלי. ב"המחזה" כזו של הקונפליקט המרכזי אפשר גם לזהות חוסר באובייקטים תומכים/קרובים ואפשר להקיש מזה על החוויה של מצב היחסים בכלל או לתקופה זו, הן בחייה בכלל ועם מטפלה בפרט. התנועה היא רבה אך חסרת תכלית, ויתכן שהמשמעות היא שיש כוחות וצרכים רבים, אך הצד הקונפליקטואלי מצמצם ומסרס.  ה"תנועה הרגשית המרכזית" בחלום, היא של רצון, מעצור ותסכול. מתברר שניתוח אלמנטים במבנה הגלוי של החלום מאפשר למטפל נקודת מוצא לעבודה עם המטופל על חלום.

"פתרון" בעיות בחלום ופוטנציאל החולם
האם החשיבה בחלום פותרת בעיות: האם הלא מודע עוזר לנו בפענוח בעיה ומציע תשובה מציאותית עליה? נראה שבד"כ הפתרונות של החלום דומים לדפוסי ההתמודדות הרגילים של החולם.. כלומר ה"פתרון" בחלום משקף יותר את האישיות ודרכי ההתמודדות המוקדמים מאשר את ההגיוני והמתאים במציאות. החשיבה בחלום היא בעיקרה ראשונית ועוסקת בדרכה הפרטית ברגשות/דחפים/הגנות במסגרת יחסי אובייקט קונפליקטואלים. ההגנות ו"עבודת החלום" לרוב רק מחריפים את "חוסר ההיגיון של פתרון הבעיה. כדוגמא נביא חלום של מטופלת עם יחסים אלימים ביותר עם אימה.
חלום 6: "אני רואה שאמי חדרה למטבחי והתערבה בענייני הבית. כתגובה אני דוקרת אותה בסכין."
"פתרון" הקונפליקט בחלום זה בודאי קונטראפובי או מאני. פתרון בוגר יותר, מתוך עמדה שונה או חדשה בחלומות יכול להיווצר רק לעיתים רחוקות ובתנאים מסוימים בלבד. ככל שהנושא איתו החולם מתמודד רחוק יותר מגרעין הקונפליקטים המרכזי כן תגבר האפשרות לשנות בחלום פתרונות "רגילים", כלומר מוגנים, סמפטומטיים למשא ומתן האישי מאוד של החולם עם דחפיו.
בכל חלום יש גם עדות לפוטנציאל ה"נפשי" של החולם. לעיתים קרובות מתגלה עולם מפליא במורכבותו ובעושרו, בו מופיעים רגשות, פנטזיות, יכולת בימוי ואלתור, תחכום ועוד, שאינם באים לידי ביטוי מחוץ לחלומות. תשומת לב המטפל לאספקט היצירתי בחלום מעודדת את ההתיחסות העצמית של אדם לעושרו הפנימי. אחת מהפינות בו הפוטנציאל והיצירתיות של המטופל באים לידי ביטוי ישיר בטיפול הוא החלום. השילוב בין מרכיבים המצביעים על עולם פנימי סמוי (בייחוד דרך החומר הגלוי) והמעידים על עושרו הופכים את החלום לכלי קומוניקטיבי המעביר (בהזדהות השלכתית) את המסר הלא מודע באופן התמציתי ואולי גם האסתטי ביותר.
גבולות ל"עיבוד העצמי" של החלום
הגבול בין ה"עיבוד העצמי" של החלום לבין עיבוד דרך קשר עם מישהו משמעותי (למשל בטיפול) הוא נושא מורכב. האם כל חלום בטיפול חייב בעיבוד ואם כן מאיזה סוג? אונזיה (1989) מנסה לענות על השאלה הזו בהגדירו חלום כסוג של עטיפה. הוא מגדיר את העטיפה של הנפש כדומה לעור המחזיק ותוחם את הגוף. הוא קורא לה "skin ego" והיא "מחזיקה" את המרחב הנפשי על התרחשויותיו. עטיפה זו מעידה על יכולתו של ה"אני" להכיל את התחושות, התרגשויות, יצרים וכו'. טיפול מסוגל ליצור עטיפה כזו היכן שהיא לקויה. גם החלום כמרחב עוטף יכול לעבור התפתחות דומה ולהפוך לעטיפה המאפשרת שיפור הדרגתי בהתמודדות עם קונפליקטים. הערכת טיבה של העטיפה יכולה להוות השיקול של המטפל האם להתחיל לעבוד על החלום. אין זה מובן מאליו שכל חלום חייב להיות מעובד בטיפול. שיקול הפירוש תמיד קשור לשאלה האם לעסוק ב"תוכן" עצמו או במסר ההעברתי שלו. שיפוטו המקצועי של המטפל משולב בתחושותיו, הוא שיכתיב את בחירתו "בתוכן" החלום דוקא במקום להתרכז בחלום כרמז על הקשר הטיפולי.
בין השיקולים העיקריים האם לעבוד על חלום סביב תכניו או על משמעותו בקשר הטיפולי, הן שאלות סביב בשלות החולם והשלב בו הוא נמצא מבחינת הקשר הטיפולי. דוקא התפתחות בטיפול דרך אספקטים העברתיים המגלים את הסמוי מהר מדי, יכולה לגרום לחלומות בהם המטופל מגיע לקצה גבול יכולתו להתמודד עם התכנים העולים.
כל חלום כולל אלמנטים המזמינים התייחסות של המטפל.
פונקציות קומוניקטיביות של חלום : האספקטים הבין-אישיים
לכל תוכן המופיע בטיפול ניתן למצוא את מקומו ביחסי האובייקט העכשוויים שלו , קרי העברה.
זה בודאי נכון לגבי חלום, ומבחינת הטכניקה הטיפולית מוצע לשים לב קודם כל לאספקטים אלה בפירוש החלום, שכן חלום נבחר מסופר בכוונה, בד"כ לא מודעת, כדי למסור משמעות מסוימת ו/או להעביר מטען רגשי מסוים לשומע.
הנסיון הטיפולי מראה צורות הפעלה שונות דרך חלום. למשל רצונו של החולם להשפיע על מטפלו, על היחסים אתו, ולשחזר אתו דפוסים לא מודעים מוכרים. זה יכול להיעשות ע"י העברת אינפורמציה, ע"י הפיכת החלום לגשר אל המטפל, כדי לקשור אותו ועוד. פונטליס (1974) מתאר איך החלום, בגלל מיקומו המיוחד אצל המטופל והמטפל כאחד, יכול להפוך ל"אובייקט" ממש בתוך הטיפול, שדרכו מתקשרים. חלום יכול להפוך לקסם המשרה אור מיוחד כל אימת שהוא מופיע.
סוגי הזדהות שונים, בייחוד ההזדהות ההשלכתית, מסבירים מבחינה תיאורטית את התהליכים הבין-אישיים הלא-מודעים המתרחשים סביב תוכן כלשהו, לרבות החלום. כלומר ע"י סיפור החלום, הכולל מסרים לא מודעים רבי עוצמה, אפשר לשנות את עמדתו של השומע, את האוירה ואת היחסים.  המטפל, המתפקד כ"קולט" ומיכל בכל רמות המודעות, מועבר זמנית ונגד רצונו למצב רוח שאינו של עצמו במקור, אלא שייך למטופל וליחסים שנוצרו אתו. כך מאפשר חלום גם להביע משאלה כלפי המטפל ו/או כאמור לשחזר דפוס נוירוטי בהעברה.
המושג המרכזי דרכו אפשר להסביר את פעולתו הבין-אישית של החלום הוא מושג ההזדהות ההשלכתית: מסר לא מודע של המטופל (השלכה) מוצא לו הד לא מודע במבנה האישיות של המטפל (מקבל ההשלכה). המטפל מזדהה עם ההשלכה הזו באופן לא מודע, והזדהות זו משפיעה עליו (לפחות זמנית) ומשנה את היחסים עם המטופל. אינטראקציה משמעותית כ"סיפור חלום" היא כה טעונת מסרים, שהיא עלולה לעוות דרך הזדהות השלכתית את תהליכי התגובה והפירוש עליהם מתבסס התהליך הטיפולי.
לעיתים תכופות נועד חלום לעודד, לעצור, לבלבל, לשחזר בלבול יחד עם המטפל ועוד. למשל חלום ראשון בטיפול מביע אולי קודם כל הזדהות עמוקה יותר עם הטיפול. החלימה וסיפור חלומות יכולים כמובן גם להפוך להגנה בין-אישית ולהתנגדות להתפתחות ובטיפול, מין "מקלט". מטופלים מסוימים, למשל, מספרים רק חלומות "טובים", מלווים אסוציאציות מתאימות ופירושים שלא נותנים למטפל מקום. על המטפל לשים לב למשמעות ההעברה ולאו דוקא לתוכן החלום.
חלומות מגיעים לטיפול גם בגלל הזדקקותו של החולם ליכולת ה"אני" של המטפל. אחד ה"תפקידים" הבין-אישיים של הזדהות השלכתית הוא ל"רוקן" את המספר מאמוציות ודפוסים קשים מנשוא, למלא בהם את שותפו/מטפלו ועל ידי כך לעזור לו לעבד אותם. המטפל, חייב להיות מסוגל להתייחס לחוויה קשה בכל מיני רמות, לשאת את האמוציות שבה ולתת להן משמעות נפשית נסבלת. מטפל יכול להפוך את סיפור החלום ע"י הכלתו ועיבודו מסיוט מאיים לחלק אינטגרלי מחוויית הקיום. החולם יכול להפוך ל"חושב" והמטפל ל"מבין את חשיבתו" ו"עוזר לו לחשוב".

 חלום אינו רק פיסת מידע נוסף אלא הוא חומר טעון ביותר המחכה לעיבוד "ענייני" במסגרת יחסי אובייקט. נראה שיצירת יחסי אובייקט "מחזיקים" בטיפול מאפשרים בכלל היווצרות חלק מהחלומות וההיזכרות בהם. בהעלאתם בזיכרון או בסיפור של חלומות יש לעיתים קרובות הודאה לא מודעת בחרדה ובפיצול לחלקי אובייקט מושלכים הטעונים אינטגרציה או התמודדות טובה יותר בעזרת חוויית ה"החזקה" של המטפל. במובן זה הנטייה לזכור יותר חלומות ולספרם במסגרת הטיפול אינה רק עדות ל-compliance למטפל, כפי שנוהגים לטעון, אלא יכולה להיות תגובה לחוויית הכלה.  פרויד נהג להתעקש על הכלל שיש "לסיים" את העבודה עם חלום אחד, לפני שהמטופל מביא חלום חדש (1918). הוא נהג לפרש מעבר מחלום לחלום כהתנגדות. אך ניתן להבין כלל זה גם כמאפשר הסתגלות הדרגתית ע"י חשיפת המטופל לאספקטים המאיימים, בנוכחות המטפל, מבלי לאפשר נסיגה מנסיונות אלה.
יחסי האובייקט מוצאים ביטוים הן בתוכן (הסמוי והגלוי) והן באופן הבאת החלום. בדוגמא הבאה כדאי לשים לב ליחסי האובייקט הנסתרים בחלום:
חלום 7: חולמת רואה צעיר הבולע לטאה בהנאה תוך כדי טקס השייך לכת אליה הוא מבקש להתקבל. אח"כ הלטאה נמצאת בגוף החולמת עצמה, נראית בתוכה כשהיא שולחת את אבריה ולוחצת על העור מבפנים. בסוף היא מבקשת להשתחרר מהלטאה, הולכת לים וכשמצליחה להיות לבד היא מוציאה אותה כיציאה. כשהיא יוצאת היא לא בטוחה אם אין זה תינוק והיא מתעוררת תוך כדי כך בחרדה גדולה.
על אף ריבוי האספקטים הקוראים לנו לעסוק בהם, בולטת בדידותה של החולמת. כלומר המסר הלא מודע למטפל הוא שאין אף אחד עליו היא יכולה להסתמך בחרדותיה. המטפל יכול, למשל, לפרש לה: "את אולי עדיין לא מרגישה שאת מצליחה ליצור איתי יחסים בהם את יכולה לפנות לעזרה. ברור שיותר מאוחר אפשר לשאול, האם הסערות "הקומוניקטיביות" האלה אינן נוצרות כזעקה, כדי שיראו וישמעו, כלומר כגשר החוצה מהבדידות. שילוב כה חזק בין עמדה מבודדת לבין פעילות היסטרית מזמין לפירושי העברה מגוונים.
ייתכן ששומע חלום זה יגיב ברצון עז "לעזור" לחולמת. אפשרות אחת היא לנסות להרגיע ע"י פעילות פירושית המתרכזת בכל מיני תכנים המופיעים בחלום. יתכן והשומע, מתוך חרדותיו (לא מודעות) הוא, אינו יכול להכיל את מצוקת הבדידות ומתפתה להתרכז בפרטים מרגיעים.
פעילותו של המטפל יכולה להפוך להגנתית במובן שהיא תנסה להציע הרגעה למטופל דרך התעניינות בתכנים במקום לעסוק בקשר. פירושים "נכונים" לתוכן יכולים לפעמים לשחזר דפוס הגנתי מסוים.
הטכניקה בפירוש החלום
אונזיה (1989) ממליץ על טכניקה לעיבוד החלום על-פי העטיפות: התוכן הסמוי מכיל את הלחצים הבאים מהדחפים ע"י התחברות עם ייצוגי אובייקט. התוכן הגלוי הוא המיכל של התוכן הסמוי. "סיפור החלום" הוא המיכל המילולי של התוכן הגלוי. העטיפה, כלומר צורתו של המיכל, מעידים על הלחצים הפנימיים. נראה  לי שהשומע (ובפרט המטפל) הופך להיות העטיפה, המיכל של החלום, אם הכלת החולם עצמו לא הספיקה.
הטכניקה הפירושית צריכה קודם כל להתחשב בשני הממדים העיקריים שתוארו לעיל: חלום כ"תוכן" וחלום כ"מיכל" או כלי דרכו מועברת למטפל קומוניקציה על עולם פנימי במסגרת יחסי האובייקט האופיינים לחולם. כל חלום המסופר במסגרת יחסים מכיל תכנים שיש לשקול האם להתייחס אליהם.
קרנברג (1980) מתאר את הטכניקה של פירוש חלומות: המטפל מנסה לעורר את האסוציאציות לתכנים הגלויים, מבלי לפרשם ישירות במונחים של משמעותם הסימבולית. הוא שם לב ל:
א. איכות הרגש הדומיננטי בתוכן החלום.
ב. סיפור החלום.
ג. אופן הופעת הקשר בין יחסי האובייקט המרכזיים בתוכן החלום והתייחסותו לסוג יחסי האובייקט המופעל תוך כדי סיפור החלום.
ד. הרקע ה"העברתי" שבו קורה סיפור החלום.
ה. שאריות היום.
כדאי לשים לב לחשיבות המכרעת שנותן קרנברג למסגרת יחסי האובייקט (ההעברה אל המטפל) בחלום. הרעיון הוא שדרך ניתוח ההעברה נעשה גם עיבוד התכנים כי הם בהכרח באים לידי ביטוי גם ביחסי ההעברה. הקונפליקט הופך למרכזי ועכשווי ומקבל משמעות רגשית אולי על חשבון התכנים. יש להיזהר שהתייחסות כזו לא תהיה מוגזמת עד כדי התעלמות מעיבוד התכנים,שכן המחיר יכול להיות אובדן של סוג אינפורמציה מסוים, אותו למדנו לאסוף מאז פרויד. חשוב להתייחס לפונקציות האוטונומיות והקומוניקטיביות גם יחד.
נושא האסוציאציות הצמודות לחלום מורכב גם כן. מחד כדאי לא להסתמך עליהן כעל "אמת נאיבית" מהסיבה שהגיוני לשער המשך פעילותם של תהליכי הצנזורה וההטעיה בערנות, אם הם קיימים אפילו בשינה. מאותה הסיבה אפשר לתת יותר אמון באסוציאציות הספונטניות המתגלות כפליטת פה. מאידך אסוציאציות המתבקשות סביב חלום הן אחת הזירות החשובות בשיתוף הפעולה הדיאלוגי בין המטפל למטופל. לפרש ללא השיתוף האסוציאטיבי של המטופל יכול לגרום לכמה תוצאות שכדאי לתת עליהן את הדעת. יתכן שפעילות כזו יש לה משמעות בין-אישית לא מבוטלת, במובן שהמטופל ירגיש שהוא אינו יכול להבין את עצמו ללא המטפל,בסיס ההבנה לא ברור לו, אומניפוטנטיות של המטפל ועוד. פעילות כזו גם אינה מאפשרת למטופל לרכוש את הכלים לטיפול בעצמו, תהליך שחשיבותו עצומה, ונמשך לאחר סיום הטיפול.
בטכניקה המוצעת כאן יש סדר מסוים של התייחסויות :
א. ההעברה הנגדית המתעוררת כתגובה לסיפור החלום הכוללת רגשות מודעים ונטיות לפעילות שמקורו מתברר למטפל עם הזמן.
ב. התייחסות ל"תנועה הרגשית המרכזית" בסיפור הכוללת שאלות של מבנה, סדר התרחשות.
ג. התייחסות לתכנים ספציפיים.
הסדר המוצע הוא מעגלי והוא מקיף כל פעם מרחב יותר גדול של מודעות. השאלות הראשונות יהיו אם כן על מהות הרגשות המרכזיים בחלום, דרכם המטופל רוצה לתקשר עם המטפל. חשוב לברר את האופן שבו החולם רוצה להשתמש במטפלו כדי להכיל או לעבד את החלום ומה צורת הקומוניקציה של המטופל.
הכלל הראשון בהקשבה לחלום בטיפול הוא לבדוק את האספקטים הרגשיים בסיפור החלום וההד הרגשי במטפל עצמו. חלק מהתגובות הרגשיות תעלינה למודעות רק עם הזמן, אך על המטפל לשאל שוב ושוב: "מה רוצה המטופל להגיד לי? ואיזה עומס רגשי הוא מנסה להעביר אלי? בדרך זו אפשר עם הזמן להגדיר דפוסים הגנתיים בין-אישיים מסוימים.
פעילות המטופל בהמשך סיפור החלום יכולה לתת עדות נוספת להתרחשות ההעברתית. כך למשל אם יפרש מטופל בעצמו את כל החלום ולא ירשה למטפלו "לעזור" לו, אולי מדובר בהגנה מתלות, קנאה, תחרות ועוד. אם המטפל לא יהיה ער להעברה נגדית במובנה הרחב ביותר, הוא יתפתה לעסוק בפרטים ופירושים שתפקידם להפחית את חרדתו או להסיח את דעת שניהם מהבעיות המרכזיות.
כדוגמא לעבודה על חלום אפשר לתאר את ההדרכה על חלום מס' 5. ההד הרגשי במטפלת הייתה עצבות, הזדהות עם חוסר האונים של המטופלת ורצון לעזור לה. נדמה היה שהיא מתבקשת לאמפתיה ול"אימהות טובה" בדרך של לגיטימציה שתקל על המצפון וכך על הקונפליקט המשתק. בהדרכה התברר שהמטפלת עבדה עם החלום באופן "מסורתי" דרך התכנים שבו, בלי להתייחס בפירושים להעברה. בשלב זה התקשתה המטפלת לקבל שהחולמת משחזרת אתה דפוס מתסכל של אי-הגעה לאובייקט גם דרך אינטראקציה סביב סיפור החלום. כבדיקה נוספת היא הביאה להדרכה חלום נוסף של המטופלת, בו חזרו שוב הדפוסים של הרצון לסיפוק והכשלון היצרי. עבודה זו היוותה "עדות" נוספת לפירוש הקודם:
חלום 8: "אני הולכת לפאב. אני רוצה מקום טוב, לא ליד הדלת, אך המלצרית שאמורה למקם אותי נעלמת לה. בסוף אני מוצאת מקום ליד מדרגות הפרדה. אח"כ אני אוכלת כל הזמן, בייחוד מה שלא כדאי, למשל פלפל חריף. אני פוגשת ללא הפסקה סדרת אנשים בה אינני מעונינת. בין היתר אני פוגשת את בעלי עם בתי הקטנה ואת אימי, הבאה אלי בדרישות הרגילות. אני "מחזירה" לה בטענות שיש לי אליה גם במציאות, על שהיא לא מבינה ממש את צרכי.
כששמעה את החלום הרגישה המטפלת את ה"ארוטיקה באוויר". בהדרכה נראה כאילו המטופלת רוצה להביא אותה לתת לגיטימציה לרצונותיה המיניים. אך כדי להתמודד עם הקונפליקט בצורה בוגרת יותר החולמת חייבת "להחזיר את ההלכה" ולנסות להגיע לסיפוק מתוך הזדהות. כדאי שניסיון הבהרה כזה יקדים התייחסות לחלום כ"תוכן". חשוב שהמטפל לא ייטוש את האספקטים הקומוניקטיביים, אלא ינוע  כל הזמן בינם לבין ההיבטים האוטונומיים  שדומים יותר לעבודה המסורתית. התוספת של המשמעות הבין-אישית של התכנים והמסרים שבסיפור החלום, ובאופן הבאתו הם תוספת המנסה לפצות על החלקיות של הטכניקה המתרכזת בסמליות החומר.
בשלב ראשון בחקירת האספקטים האוטונומיים עולות שאלות על מבנה הסיפור הכללי: מה ה"תנועה המרכזית" בחלום? איך הוא מתחיל, מה פעילות הגיבורים, עם איזה אנרגיה? מהו המהלך בין התחלה לסיום? איזה פרקים יש בתוך החלום? איך מתאר הפרק הראשון את ההגנות ה"רגילות" של החולם? לעיתים קרובות התחלת החלום מסודרת יותר, ושם מצליח החולם לשלוט בהתרחשות לפני שהלחץ הקונפליקטואלי גובר.
אח"כ מעניין איך ועם מי מתמודד החולם עם רגשותיו בהמשך? איך הפרק האחרון, המתאר לעיתים תכופות סיכום נסיונות "הפתרון" של החולם, מתאר את האספקט הזה של כוחותיו?
רק ידע על יחסי מספר/שומע יכול לתת רמז לאיזו מטרה עיקרית נחלם וסופר החלום. הערנות ליחסים הבין-אישיים ולהעברה בפרט הכרחיים להבנת תפקיד החלום המסופר בטיפול. ההתייחסות לתכנים היא תוספת היכולה גם להעמיק וגם להביא עדויות נוספות על יחסי ההעברה האמורים.