אספקטים קליניים ומטא פסיכולוגים של רגרסיה... // דונלד ויניקוט - תרגום עמי ברונסקי

אספקטים קליניים ומטא-פסיכולוגיים של רגרסיה, במערך הטיפול
הפסיכואנליטי – דונלד ויניקוט (1954)
מתוך  Through Pediatrics To Psychoanalysis
המחקר  של מקומה של הרגרסיה בעבודה האנליטית, הינו אחת המשימות שפרויד הותיר לנו לממש ואני חושב שזהו נושא שהאגודה (הפסיכואנליטית הבריטית) מוכנה לו. אני מבסס אמירה זו על כך שחומר רלוונטי לנושא מופיע בתדירות גבוהה במאמרים המוצגים בפני האגודה. בדרך, תשומת הלב אינה מופנית לאספקט זה של עבודתנו, או שההתייחסות היא אגבית תחת המסווה של אספקט 'אומנותי' או אינטואיטיבי בפרקטיקה הפסיכואנליטית.
נושא הרגרסיה נכפה על תשומת לבי על ידי מספר מקרים טיפוליים, במהלך תריסר השנים האחרונות של עבודתי הקלינית. זהו מן הסתם נושא רחב מדי מכדי להציג אותו במלוא היקפו כאן. אשר על כן, אבחר את האספקטים שמציגים את הדיון בצורה פורה.
אנליזה אינה רק תרגיל טכני. זהו דבר שאנו לומדים לעשות כאשר אנו מגיעים לשלב בו רכשנו את הטכניקה הבסיסית. מה שלמדנו לעשות מאפשר לנו לשתף פעולה עם המטופל לאורך תהליך, בו לכל מטופל יש הקצב שלו ומתרחש במהלך המיוחד שלו. כל המאפיינים החשובים של תהליך זה, נובעים מן המטופל ולא מאיתנו כמטפלים.
הבה ונזכור אם כן, את ההבדל בין טכניקה לבין התמדה במשימה הטיפולית. אפשר לקיים את הטיפול עם מידה מוגבלת של טכניקה ואפשר גם להיכשל בטיפול עם טכניקה מאוד מפותחת. הבה ונזכור גם שעל ידי השיטה הלגיטימית של בחירה זהירה של המקרה הטיפולי אנו נמנעים בדרך כלל ממפגש עם אספקטים של הטבע האנושי שמן הסתם ייקחו אותנו אל מעבר ליכולות הטכניות שלנו.
בחירת מקרה לטיפול דורשת קלסיפיקציה. לצורך העניין, אני מקבץ מקרים על פי הציוד הטכני שהם דורשים מהמטפל. אני מחלק מקרים לשלוש הקטגוריות הבאות: ראשית, ישנם המטופלים המתפקדים כבן אדם שלם, שהקשיים שלו הינם בתחום היחסים הבינאישיים. טכניקת הטיפול לאנשים כאלה שייכת לפסיכואנליזה, כפי שפיתח אותה פרויד בתחילת המאה.
הסוג השני, הוא של מטופלים בהם שלמות האישיות רק מתחילה להיות משהו שניתן להתייחס אליו כמובן מאליו; למעשה, ניתן לומר שהאנליזה תעסוק באירועים הראשונים השייכים, ובאים מיידית אחרי השגת השלמות, וגם החיבור של אהבה ושנאה ועליית ההכרה בתלות. זוהי האנליזה של שלב היכולת לדאגה, או של מה שמכונה הפוזיציה הדפרסיבית. מטופלים אלה דורשים אנליזה של מצב רוחם. הטכניקה של עבודה זו אינה שונה מזו שצריכים מטופלים מן הקטגוריה הראשונה. למרות זאת, עולות בעיות חדשות של ניהול הטיפול, בשל הטווח הרחב של חומר קליני בו נתקלים. הדבר שחשוב מנקודת הראות שלנו הוא הרעיון של הישרדות המטפל כגורם דינאמי.
בקבוצה השלישית אני ממקם את כל המטופלים שהאנליזה שלהם צריכה לטפל בשלבים המוקדמים של ההתפתחות הרגשית, לפני ועד לגיבוש האישיות כישות, לפני השגת הסטטוס של יחידת הזמן-מרחב. המבנה האישיותי עדיין לא התבסס באופן בטוח. ביחס לקבוצה שלישית זו, הדגש הוא יותר על ניהול ולעיתים לאורך תקופות ארוכות עם מטופלים כאלה, עבודה אנליטית רגילה צריכה להיות בהמתנה, כשכל העניין הוא בטיפול מנהל ( Management ).
על מנת לסכם, במושגים של סביבה, אפשר לומר שבקבוצה הראשונה אנו עוסקים במטופלים המפתחים קשיים במהלך הרגיל של חיי הבית שלהם, כשהכוונה היא לחיי בית בתקופת קדם החביון, בהנחה שהייתה התפתחות משביעת רצון בשלבים האינפנטילים המאוחרים יותר. בקטגוריה השנייה, של האנליזה של הפוזיציה הדפרסיבית, אנו מתמודדים עם יחסי אם תינוק במיוחד סביב הזמן בו גמילה היא מושג משמעותי. האם מחזיקה סיטואציה בזמן. בקטגוריה השלישית מדובר בהתפתחות רגשית פרימיטיבית, הזקוקה לאם כדמות המספקת החזקה ממשית לתינוק.
לאחרונה מתוך שלוש קטגוריות אלה, נכנסת מטופלת שלי, שהייתה אולי זו שלימדה אותי את המרב אודות רגרסיה. בהזדמנות אחרת, אוכל לתת תיאור מלא של מקרה זה, אך לעת זו אעשה אולי מעט יותר מאשר לציין שהייתה לי החוויה של לאפשר רגרסיה בהופעתה המלאה, תוך צפייה בתוצאותיה.
בקצרה, מדובר במטופלת שעברה אנליזה טובה במובן הרגיל טרם הגעתה אלי, אך מן הסתם הייתה זקוקה עדיין לעזרה. המקרה הופיע בפני כאחד מאלה השייכים לקטגוריה הראשונה, אולם למרות ששום פסיכיאטר לא היה נותן אבחנה של פסיכוזה, נקבעה אבחנה אנליטית שלקחה בחשבון התפתחות מוקדמת מאוד של עצמי כוזב. על מנת שהטיפול יהיה יעיל, צריכה הייתה להתקיים רגרסיה, בחיפוש אחר העצמי האמיתי. למרבה המזל, יכולתי במקרה זה לנהל את מלוא הרגרסיה בעצמי, כלומר ללא עזרה של מסגרת מוסדית. החלטתי מן ההתחלה, שיש להרשות לרגרסיה להוביל, ופרט למקרה אחד בהתחלה, שום ניסיון לא נעשה על ידי לעמוד בדרכו של התהליך הרגרסיבי שהתפתח באופן עצמאי (המקרה האחד היה פירוש שנתתי, שעלה מתוך חומר הטיפול, של ארוטיזם אוראלי סדיסטי בהעברה. היה פירוש נכון אך מוקדם בשש שנים משום שעדיין לא האמנתי לגמרי ברגרסיה. למען עצמי, הייתי חייב לבדוק את השפעתו של פירוש אחד רגיל. כאשר הגיע הזמן הנכון לפירוש זה, הוא לא היה נחוץ.) היה זה  בערך שלוש או ארבע שנים לפני שהרגרסיה הגיע לעומק, ובעקבות זאת החל תהליך של התקדמות בהתפתחות הרגשית. לא הייתה רגרסיה חדשה. לא הייתה כל נוכחות של כאוס, אף שהכאוס היה כל הזמן איום.
הייתה לי חוויה ייחודית כמטפל. הפכתי שלא ברצוני להיות אחר ממה שהייתי לפני תחילת טיפול זה. אנשים שאינם מטפלים לא יבינו את המידה העצומה בה חוויה כזו עם מטופל אחד יכולה ללמד, אך בינות מטפלים אני יכול לצפות שתהיה הבנה שחוויה מסוימת זו שעברתי, הייתה מבחן מיוחד לפסיכואנליזה, ולימדה אותי רבות. הטיפול והניהול של מקרה זה, גייסו את כל שהיה בבעלותי כאדם, כפסיכואנליטיקאי וכרופא ילדים. היה עלי לגדול כאדם במהלך טיפול זה, שהיה כואב ושבשמחה הייתי מוותר עליו. באופן מיוחד, היה עלי לבחון את הטכניקה שלי בכל עת שעלה קושי ותמיד התברר בכל עשרות שלבי ההתנגדות, שהגורם להם היה בהעברה הנגדית שדרשה עוד ועוד אנליזה עצמית מצד המטפל. מטרתי במאמר זה אינה לתאר את המקרה הזה משום שאדם צריך לבחור אם להיות קליני או תיאורטי בגישתו ואני בחרתי להיות תיאורטי. ובכל זאת, המקרה הזה נמצא אתי בכל העת במחשבה.
הדבר המרכזי הוא  שבמקרה זה, כמו ברבים אחרים שערכתי בקליניקה שלי, נדרשתי לבדוק מחדש את הטכניקה שלי, גם במקרים היותר שגרתיים. לפני שאסביר מה כוונתי, עלי להסביר את השימוש במילה רגרסיה. בעבורי, פירוש המילה רגרסיה הוא בפשטות ההיפך מהתקדמות. התקדמות היא האבולוציה של האדם, פסיכו-סומה, אישיות ושכל, כאשר (לבסוף) נוצרים אופי וסוציאליזציה. התקדמות מתחילה ללא ספק מתאריך שקודם ללידה. ישנו דחף ביולוגי מאחורי ההתקדמות.
אחד העקרונות של הפסיכואנליזה הוא שבריאות משמעותה רציפות ביחס לתהליך האבולוציוני של הנפש ושבריאות היא הבשלה של ההתפתחות הרגשית, באופן ההולם לגילו של האדם, כשהבשלות מכוונת ביחס לתהליך אבולוציוני זה.
בבדיקה מדוקדקת יותר ניתן לראות באופן מיידי שאין מצב של היפוך רגיל של התקדמות. על מנת שההתקדמות תעבור היפוך, חייב להיות באדם ארגון המאפשר לרגרסיה להתרחש.
אנו רואים:
כשלון להסתגל מצד הסביבה, שתוצאתו בהתפתחות עצמי כוזב.
אמונה באפשרות לתיקון של הכשל המקורי המיוצג על ידי יכולת לטנטית לרגרסיה, המעידה על ארגון אגו מורכב.
סיפוק צרכים סביבתי מיוחד, שבעקבותיו מופיעה רגרסיה ממשית.
התפתחות רגשית חדשה קדימה, עם סיבוכים שאתאר מאוחר יותר.
אגב, אני חושב שאין זה נכון להשתמש במילה רגרסיה בכל פעם שהתנהגות אינפנטילית מופיעה בתיאור מקרה. משתמעת ממנה משמעות פופולארית שאל לנו לאמץ. כאשר אנו מדברים על רגרסיה בפסיכואנליזה, אנו מרמזים על קיומו של ארגון אגו ואיום בכאוס. יש הרבה מה ללמוד על האופן בו אדם מאכסן זיכרונות, מחשבות ופוטנציאלים. המצב הוא שיש ממש כמו צפייה שיופיעו תנאים נוחים שיצדיקו רגרסיה ויציעו הזדמנות חדשה להתפתחות קדימה, מה שהיה בלתי אפשרי או קשה מלכתחילה, בשל הכשל הסביבתי.
אני אראה שאני מתייחס לרעיון הרגרסיה במסגרת של מנגנון הגנה מאורגן היטב של האגו, כזה הכרוך בקיומו של עצמי כוזב. במטופלת אליה התייחסתי קודם, עצמי כוזב זה הפך בהדרגה ל'עצמי מטפל' ורק אחרי כמה שנים יכול היה העצמי המטפל להימסר לידיו של המטפל והעצמי נכנע  לאגו.
עלינו לכלול בתיאוריה אודות התפתחות האדם את הרעיון שזה נורמאלי ובריא לאדם להגן על העצמי כנגד כישלונות סביבתיים ספציפיים, על ידי הקפאה של סיטואציית הכישלון. יחד עם זה באה הנחה לא מודעת ( שיכולה להפוך לתקווה מודעת) שתבוא הזדמנות מאוחרת יותר, לחוויה מחודשת בה סיטואציית הכישלון תוכל להפשיר ולהחוות מחדש, כאשר האדם נמצא במצב רגרסיבי, בסביבה שעושה התאמות נחוצות.  התיאוריה שאני  מציג כאן על רגרסיה כחלק מתהליך מרפא, למעשה תופעה נורמאלית, שניתן ללמוד אותה באנשים בריאים. באנשים מאוד חולים, יש מעט תקווה להזדמנות חדשה. במקרה הקיצוני, המטפל יצטרך לפנות למטופל ולהציג בפניו באופן אקטיבי אמהות טובה, חוויה שהמטופל לא יכול היה לצפות לה.
ישנן דרכים שונות בהן אדם בריא מתמודד עם כשלים סביבתיים מוקדמים ספציפיים ; אבל יש אחד מהם שאני קורא לו כאן הקפאה של סיטואציית הכשל. חייב להיות קשר בין זה לבין המושג של נקודת קיבעון.
בתיאוריה הפסיכואנליטית אנו מכריזים תדירוֺת שבמהלך התפתחות אינסטינקטואלית בשלב הפרה-גניטאלי, סיטואציות לא רצויות עשויות ליצור נקודות קיבעון בהתפתחות הרגשית של האדם.  בשלב מאוחר יותר, למשל בשלב של דומיננטיות גניטאלית, כלומר בעת שכל האדם מעורב ביחסים בינאישיים ( בשפה פרוידיאנית מקובל לדבר על תסביך אדיפאלי ופחדי סירוס), חרדה עשויה להוביל לרגרסיה באיכות האינסטינקט, לכזו הפועלת בנקודת קיבעון והתוצאה תהיה חיזוק של סיטואציית הכשל המקורית. תיאוריה זו הוכיחה את ערכה והיא בשימוש יומיומי ואין צורך לזנוח אותה בעת שאנו בוחנים אותה מחדש.
דוגמא פשוטה תהיה של ילד שילדותו הייתה נורמאלית ובזמן של ניתוח הסרת שקדים קיבל
חוקן, תחילה על ידי אמו ולאחר מכן על ידי אחיות שנאלצו להחזיק אותו. הוא היה בן שנתיים.
לאחר מכן היו לו בעיות מעיים אבל בגיל תשע (בעת הפנייה) הוא הופיע עם עצירות קשה.
בינתיים, היו הפרעות קשות בהתפתחות הרגשית שלו, במושגים של פנטזיות גניטאליות. במקרה זה ישנו הסיבוך, שהילד הגיב לחוקן כאילו היה נקמה של אמו נוכח ההומוסקסואליות שלו ומה שהודחק היה ההומוסקסואליות ועמה הפוטנציאל האנאלי-ארוטי. בטיפול בילד הזה, אפשר לדעת שיהיה צורך להתמודד עם אקטינג אאוט, חזרה כפייתית שנקשרת עם הטראומה המקורית. אפשר גם לדעת שהשינויים בילד לא יבואו אחרי ביטוי התנהגותי חדש ופשוט של הטראומה, אלא אחרי פירושים של העברה נוירוטית של התסביך האדיפאלי.
אני מציג זאת כמקרה רגיל של סימפטום שהיה רגרסיה לנקודת קיבעון בה הייתה נוכחת בבירור טראומה. אנליטיקאים הדגישו שברוב המקרים ישנן סיטואציות פרה-גניטאליות טובות, אליהן האדם יכול לחזור כאשר הוא בקשיים בשלב מאוחר יותר. זו תופעה בריאה. על כן עלתה ההשערה בדבר שני סוגי רגרסיה ביחס להתפתחות האינסטינקט, סוג אחד שהוא חזרה לסיטואציה של כישלון מוקדם והסוג השני של חזרה לסיטואציה של הצלחה מוקדמת.
אני חושב שלא ניתנה תשומת לב מספקת  להבדל בין שתי תופעות אלה. במקרה של סיטואציית הכשל הסביבתי, אנו רואים עדות להגנות אישיות המאורגנות על ידי האדם ודורשות אנליזה. במקרים של ההצלחות המוקדמות הנורמאליות יותר, אנו רואים בבירור זיכרון של ההגנה ועל כן אנו פוגשים סיטואציה סביבתית ולא ארגון הגנתי אישי. הארגון האישי אינו כה ברור משום שהוא נותר נזיל ופחות הגנתי. עלי לציין בנקודה זו שאני מסתמך על הנחה שהנחתי פעמים רבות בעבר ושאינה תמיד תקפה, שככל שמתקרבים להתחלה התיאורטית יש פחות ופחות כשל אישי ולבסוף יש רק כשל של ההתאמה הסביבתית.
אשר על כן, איננו עסוקים רק ברגרסיה לנקודות טובות או רעות בחוויית האינסטינקט של האדם, אלא גם בנקודות טובות או רעות בהסתגלות של הסביבה לצרכי האגו וצרכי האיד בהיסטוריה של האדם.
אנו יכולים לחשוב במושגים של שלבים גנטלים ופרה-גניטלים בהתפתחות איכות האינסטינקט, אנו יכולים להשתמש במילה רגרסיה כהיפוך של התפתחות, כמסע בחזרה מגניטלי לפאלי, מפאלי לזה של הפרשות, מהפרשות להזנה אוראלית. אולם ככל שלא נפתח את החשיבה שלנו בכוון זה, עלינו להודות שמידה רבה של חומר קליני לא יכולה להתאים למסגרת חשיבה תיאורטית זו.
האלטרנטיבה היא לשים את הדגש על התפתחות האגו ועל תלות ובמקרה זה ניתן כשנדבר על רגרסיה, נדבר מיני וביה על התאמה סביבתית, על הצלחתה ועל כישלונה. אחת הנקודות שאני מנסה להבהיר היא, שמה שבלבל את חשיבתנו בנושא זה היה הניסיון למצוא את מקור האגו, מבלי שאנו עצמנו נתפתח כשאנו מגלים עניין גובר בסביבה. אנו יכולים לבנות תיאוריות אודות התפתחות האינסטינקט ולהסכים על השארת הסביבה מחוץ לעניין, אך אין אפשרות לעשות זאת ביחס להבנת ההתפתחות המוקדמת של האגו. עלינו תמיד לזכור, שהתוצאה של חשיבתנו אודות התפתחות האגו היא נרקיסיזם ראשוני. בנרקיסיזם ראשוני הסביבה מחזיקה את האדם, ובאותו הזמן האדם אינו יודע את קיומה של הסביבה והוא אחד אתה.
אילו היה זמן בידי, הייתי מתאר כיצד אנו מבלבלים בין רגרסיה מאורגנת לבין נסיגה פתולוגית ופיצול הגנתי מסוגים שונים. מצבים אלה קשורים לרגרסיה במובן שהם ארגון הגנתי. הארגון שהופך רגרסיה למועילה הוא בעל איכות השונה מארגונים הגנתיים אחרים בכך שהוא נושא עמו תקווה להזדמנות חדשה להפשיר את מה הסיטואציה שהוקפאה ואפשרות שהסביבה, כלומר זו הנוכחית, תתאים את עצמה, גם אם באיחור. מכך נובעת העובדה, אם זו אכן עובדה, שמפסיכוזה מטופל יכול להחלים באופן ספונטאני, בעוד שמפסיכו נוירוזה אין החלמה ספונטאנית ונוכחות המטפל הינה נחוצה באמת. במלים אחרות, פסיכוזה קשורה בקשר קרוב לבריאות, משום שאינספור מצבי כשל סביבתיים מוקפאים אך ניתן להגיע אליהם ולהפשירם על ידי מגוון תופעות ריפוי של החיים הרגילים, קרי חברות, טיפול בעת מחלה פיזית, שירה וכדומה.
נראה לי שרק לאחרונה בספרות, הרגרסיה לתלות קיבלה את מקומה הראוי בתיאורים הקליניים. הסיבה לכך היא בודאי שרק לאחרונה חשנו חזקים מספיק עם הבנתנו את הפסיכו סומה וההתפתחות המנטלית של האדם, כדי שנרשה לעצמנו לבחון ולתת מקום לתפקיד שלוקחת הסביבה.
כעת ברצוני ללכת ישר לפרויד ולעשות הבחנה מלאכותית בין שני אספקטים של עבודתו. אנו רואים אותו מפתח שיטה פסיכואנליטית מתוך הסיטואציה הקלינית בה הגיוני היה להשתמש בהיפנוזה.
הבה ונבחן מה עשה פרויד בבחירת המקרים שלו. אפשר לומר שמתוך המאגר הפסיכיאטרי, הכולל את כל האנשים המשוגעים מבתי החולים לחולי נפש, כמו גם אלה מחוץ להם, הוא לקח מקרים שצרכיהם בילדות המוקדמת סופקו באופן מתאים, כלומר הפסיכונוירוטים.  יתכן שלא ניתן לאמת זאת על ידי בדיקה של המקרים המוקדמים עליהם עבד, אך ניתן לומר בודאות, וזה דבר חשוב, שההיסטוריה האישית של פרויד היתה כזו שהוא הגיע לשלב האדיפלי או הטרום חביוני בחייו כאדם שלם, מוכן לפגוש אנשים שלמים ומוכן להתמודד עם יחסים בינאישיים. חוויות הילדות שלו היו טובות דיין, כך שבאנליזה העצמית שלו הוא יכול היה לקחת את התפקוד האמהי בינקות כדבר כמובן מאליו.
פרויד לוקח כמובן מאליו את הסיטואציה של הטיפול האמהי המוקדם והטענה שלי היא שדבר זה הופיע כאשר הוא סיפק מערך לעבודתו הטיפולית, כמעט מבלי להיות מודע למה שהוא עושה. פרויד היה מסוגל לעשות לעצמו אנליזה כאדם עצמאי ושלם והוא התעסק בחרדות הקשורות ליחסים בינאישיים. מאוחר יותר, כמובן, הוא התבונן בינקות באופן תיאורטי ויצר שלבים פרה גניטאליים של התפתחות האינסטינקט, והוא ואחרים המשיכו למצוא פרטים וללכת יותר ויותר אחורה בהיסטוריה של האדם. עבודה זו על השלבים הפרה גניטאליים לא יכלה להגיע למימוש מלא משום שלא התבססה על חקירתם של מטופלים שהיו זקוקים לרגרסיה בסיטואציה האנליטית.
כעת, אני רוצה להבהיר באיזו מובן אני מחלק מלאכותית את העבודה של פרויד לשניים. ראשית, ישנה הטכניקה הפסיכואנליטית שפותחה בהדרגה, אותה לומדים סטודנטים. יש להבין את החומר המוצג על ידי המטופל ולפרש אותו. ושנית, ישנו המערך בו מתרחשת עבודה זו.
הבה נתבונן במערך הטיפולי של פרויד.  אמנה כמה מן הנקודות הברורות מן התיאור שלו.
1. בזמן יומי שנקבע, חמש או שש פעמים בשבוע, פרויד שם עצמו לשירות מטופליו. (הזמן נקבע בהתאמה לנוחותם של שני הצדדים).
2. המטפל יהיה שם במהימנות, בזמן, בריא ונושם.
3. לזמן מוגבל שנקבע מראש (כשעה) המטפל ישמור על ערות ויהיה שקוע במטופל.
4. המטפל בטא אהבה באמצעות העניין החיובי שהוא נותן ובטא שנאה בהקפדה על זמן התחלה וסיום ועניין התשלום. אהבה ושנאה בוטאו בכנות, כלומר שהמטפל לא הכחישם.
5. מטרת הטיפול תהיה לבוא במגע עם התהליך של המטופל, להבין את החומר המוצג, לתקשר הבנה זו עם המטופל במילים. התנגדות מרמזת על סבל ויש להפיג אותה באמצעות פירוש.
6. שיטתו של המטפל היא התבוננות אובייקטיבית.
7. על העבודה להיעשות בחדר, לא בפרוסדור, חדר שקט שאינו מועד לרעשים פתאומיים, אך לא עם שקט 'מת' או ללא רעשי בית רגילים. החדר יהיה מואר, אך לא באור מסנוור את הפנים או אור משתנה. החדר בודאי שלא יהיה חשוך ויהיה חמים ונעים. המטופל ישכב על  ספה, נוחה אם אפשר, יהיה שטיח ומי שתיה.
8. האנליסט (כידוע) נמנע משיפוט מוסרי, אינו מעוניין להטריד בפרטים מחייו ומחשבותיו והוא לא נוקט עמדה במערכת הרודפנית , גם בעת תיאור של מצבים אמיתיים, מקומיים, פוליטיים וכד'. מטבע הדברים, כאשר יש מלחמה או רעידת אדמה, או במות המלך, המטפל יהיה ער לכך.
9. בסיטואציה האנליטית, המטפל יהיה מהימן יותר מאשר דמויות בחיים האמיתיים. הוא יהיה דייקן, ללא התקפי זעם, התאהבות וכד'.
10. ישנה הבחנה ברורה בין עובדות לבין פנטזיה באנליזה והאנליסט לא נפגע מחלום תוקפני.
11. נתן לסמוך על כך שלא יהיו תגובות מהמותן.
12. המטפל שורד.

נתן לומר עוד ועוד, אך הכל מוביל לעובדה שעל המטפל לדעת להתנהג ועושה זאת ללא מאמץ מיוחד משום שהוא אדם בוגר באופן יחסי. אלמלא פרויד התנהג יפה, הוא לא יכול היה לפתח את הטכניקה הפסיכואנליטית או התיאוריה, שאליה הובילה הטכניקה. זה נכון, חכם ככל שהיה באותו הזמן. הנקודה העיקרית היא שכמעט כל פרט קטן יכול היה להיות בעל חשיבות קיצונית, בנקודה מסוימת באנליזה, בה יש מידה של רגרסיה של מטופל.
יש כאן מידע עשיר ללמוד ממנו ואציין שיש דמיון בולט בין כל הדברים הללו לבין המשימות הרגילות של הורים, במיוחד של האם עם תינוקה או של האב המתפקד כאם ובמידה מסוימת עם תפקידה של האם ממש בהתחלה.
הרשו לי להוסיף, שבשביל פרויד ישנם שלושה אנשים, אחד מהם שאינו נמצא בחדר הטיפולי. אם ישנם רק שני אנשים מעורבים, משמע שהיתה רגרסיה של המטופל במערך הטיפולי, והמערך מייצג את האם עם הטכניקה שלה והמטופל הוא התינוק. ישנו מצב נוסף של רגרסיה, בו יש רק נוכח אחד, המטופל וזה נכון גם אם במובן נוסף, מנקודת המבט של המתבונן, ישנם שניים.
ניתן אם כך להגדיר את התיזה שלי עד כאן, כך:
ניתן לייחס מחלה פסיכוטית לכשל סביבתי בשלב המוקדם של ההתפתחות הרגשית של האדם. תחושת העקרות וחוסר המציאותיות משויכים להתפתחות של עצמי כוזב המתפתח לשם הגנה על העצמי האמיתי.
המערך של האנליזה משחזר את הטכניקה האימהית המוקדמת ביותר. דבר זה מזמין רגרסיה על בסיס המהימנות שלו.
הרגרסיה של המטופל היא חזרה מאורגנת לתלות מוקדמת או לתלות כפולה. המטופל והמערך מתמזגים אל תוך הסיטואציה המוקדמת המוצלחת של נרקיסיזם ראשוני.
התקדמות מתוך הנרקיסיזם הראשוני מתחילה מחדש, כשהעצמי האמיתי יכול לפגוש מצבים של כשל סביבתי, מבלי ארגון ההגנות הכרוך בהגנת העצמי הכוזב על העצמי האמיתי.
במובן זה, מחלה פסיכוטית יכולה לזכות להקלה באמצעות סיפוק צרכים סביבתי מיוחד, המשולב ברגרסיה של המטופל.
התקדמות מהעמדה החדשה, כשהעצמי האמיתי נתון לאגו השלם, יכול כעת להילמד במושגים של התהליכים המורכבים של צמיחת האינדיבידואל.
בקליניקה ישנו רצף של אירועים:
1. סיפוק מערך טיפולי הנותן ביטחון.
2. רגרסיה של המטופל לתלות, עם תחושה מתאימה של הסיכון הכרוך בכך.
3. המטופל חווה תחושה חדשה של עצמי והעצמי שהיה חבוי הופך נתון לידי האגו השלם. התפתחות חדשה של תהליכי האינדיבידואל שהופסקו.
4. הפשרה של סיטואציית הכשל הסביבתי.
5. מנקודה חדשה של חוזק אגו, כעס הקשור לכשל הסביבתי המוקדם, עולה בהווה וזוכה לביטוי.
6. חזרה מרגרסיה לתלות, עם התקדמות הדרגתית לעבר עצמאות.
7. צרכים אינסטינקט ואלים ומשאלות הופכים להיות ממומשים, עם חיות אמיתית ובעוצמה.

כל זה חוזר על עצמו שוב ושוב.
כאן עלי להוסיף הערה, על האבחנה של פסיכוזה.
ביחס לקבוצה של אנשים משוגעים, יש הבדל גדול בין אלה שההגנות שלהם הן במצב כאוטי ואלה שהצליחו לארגן מחלה. חייב להיות שכאשר מיישמים פסיכואנליזה לפסיכוטים, יותר סביר להצליח כאשר יש מחלה מאוד מאורגנת. האימה שלי מפני (ניתוח) לויקוטומיה ו –ECT נובע מעמדתי לגבי מחלה נפשית כארגון הגנתי שנועד להגן על העצמי האמיתי. כמו כן, מהתחושה שלי, מראית עין של בריאות עם עצמי כוזב, היא חסרת ערך עבור המטופל. מחלה, עם עצמי כוזב מוצפן היטב, כואב ככל שזה יהיה, זהו המצב היחיד הטוב, אלא אם נוכל לחזור עם המטופל כמטפלים ולהחליף את מצב הכשל הסביבתי המקורי.
וישנו שיקול נוסף. בקבוצה של מטופלים פסיכוטיים, יהיו כאלה שהם רגרסיביים מבחינה קלינית ואלה שלא. אין זה נכון כלל ועיקר שהרגרסיביים הם היותר חולים. מנקודת הראות הפסיכואנליטית, יהיה קל יותר לטפל במקרה של מטופל שעבר התפרקות, מאשר לטפל במקרה במצב של בריחה לשפיות. נדרשת מידה רבה של אומץ לעבור התפרקות, אך יתכן שהאלטרנטיבה היא בריחה לשפיות, מצב הדומה להגנה מאנית כנגד דיכאון.  למרבה המזל, ברוב המקרים ניתן לתפוס את ההתפרקות במהלך השעות האנליטיות, או שהן מוגבלות ומקומיות כך שהסביבה החברתית של המטופל יכולה לספוג אותם או להתמודד אתם.
על להבהיר את הנושא, אעשה כמה השוואות:
הספה והכריות הינם שם לשימוש המטופל. הם יופיע  במחשבות וחלומות ואז ייצגו את גופו של המטפל, החזה, הזרועות, הידיים וכד'. בכל עת שהמטופל ברגרסיה ( לדקות, שעות או זמן ארוך) הספה היא המטפל, הכריות הן החזה שלו, המטפל הוא האם בזמן כלשהו בעבר. בהקצנה, לא נכון יהיה לומר שהספה 'מייצגת' (גרשיים שלי-ע.ב.) את המטפל.
יש לדבר על משאלותיו של המטופל, המשאלה (לדוגמא) להיות בשקט. אצל מטופל ברגרסיה, המילה משאלה אינה נכונה; במקומה אנו משתמשים במילה צורך. אם המטופל הרגרסיבי צריך שקט, אז בלעדי השקט, לא ניתן לעשות דבר. אם הצורך אינו מתממש, התוצאה אינה כעס, אלא שחזור של סיטואציית הכשל הסביבתי שעצרה את תהליך הגדילה העצמית. יכולתו של האדם למשאלה, הופרעה ואנו עדים להופעה מחודשת לסיבה המקורית לתחושת חוסר הערך.
המטופל הרגרסיבי קרוב לחוויה מחדש של מצבי חלום וזיכרון.  Acting out  של חלום עשויה להיות הדרך של המטופל לגלות את מה שבוער והדיבור על מה שנעשה יכול לבוא לאחר מכן אך לא קודם לכן.
קחו לדוגמא את עניין ההגעה בזמן. המטפל אינו זה שנותן למטופל לחכות. מטופלים חולמים על המתנה וכל הוריאציות האחרות על הנושא והם יכולים לכעוס כאשר המטפל מאחר. כל זה הוא דרך בה החומר מופיע. אלא שמטופלים ברגרסיה הינם שונים ביחס לרגע ההתחלה. ישנם שלבים בהם הכל תלוי בדיוק של המטפל. אם הוא יושב שם ומחכה, הכל בסדר, אם לא, אז גם המטפל וגם המטופל יכולים 'לארוז הכל' וללכת הביתה, משום שלא ניתן לעשות עבודה.
או, אם נתייחס לדיוק של המטופל, מטופל  נוירוטי שמאחר עשוי להיות במצב של העברה שלילית. מטופל דכאוני, סביר יותר שהוא נותן למטפל הפוגה קטנה, עוד זמן לפעילויות והעניינים שלו (הגנה מפני תוקפנות, חמדנות).
המטופל הפסיכוטי (רגרסיבי) מאחר משום שטרם התבססה תקווה שהמטפל יהיה שם בזמן. אין טעם להיות בזמן. כל כך הרבה תלוי בכך, עד שאי אפשר לקחת סיכון והמטופל מאחר. משום כך לא קורית עבודה.
שוב, מטופלים נוירוטים אוהבים לגרש את האדם השלישי והשנאה המתעוררת למראה מטופלים אחרים עשויה להפריע לעבודה בדרכים לא צפויות. מטופלים דיכאוניים ישמחו לראות מטופלים אחרים, עד שיגיעו לאהבה הפרימיטיבית או החמדנית, היוצרת את האשמה. למטופלים רגרסיביים, או שאין להם כל התנגדות לקיומים של מטופלים אחרים או שהם אינם יכולים לתפוס את קיומו של מטופל אחר. מטופל אחר אינו אלא גרסא חדשה של עצמי.
מטופל מתקפל לו בספה, מניח את ראשו על ידו ונראה נינוח. השטיח הוא  מעבר לראש. המטופל לבדו. כמובן שאנו מורגלים בסוגים שונים של נסיגה בכעס, אך על המטפל לזהות נסיגה רגרסיבית זו בה הוא אינו מועלב אלא שנעשה בו שימוש פרימיטיבי וחיובי.
נקודה נוספת היא שרגרסיה לתלות הינה חלק הכלול באנליזה של תופעת הילדות המוקדמת ואם הסבה נרטבת משתן, או שהמטופל נותן צואה, אנו יודעים שזה אינהרנטי ולא סיבוך. מה שיש בו צורך אינו פירוש ודיבור או אפילו תנועה עשויים לחבל בתהליך ולעורר כאב עז במטופל.

אלמנט חשוב בתיאוריה זו הוא עיקרון האגו הצופה. שני מטופלים הדומים מאוד זה לזה באספקטים הקליניים המידיים, עשויים להיות שונים מאוד ברמת הארגון של האגו הצופה. בקצה אחד האגו הצופה כמעט מסוגל להזדהות עם המטפל ותוכל להיות התאוששות מן הרגרסיה בסוף השעה הטיפולית. בקצה השני יש מעט מאוד אגו צופה והמטופל אינו מסוגל להתאושש מהרגרסיה בשעה האנליטית ויש לסעוד אותו.
בסוג כזה של עבודה יש לשאת Acting out  ועם הופעתו בשעה האנליטית המטפל ימצא שחובה עליו לקחת חלק, על פי רוב באופן סמלי. אין דבר שיפתיע יותר את המטפל והמטופל מאשר הגילויים המתרחשים ברגעים אלה של אקטינג אאוט. האקטינג אאוט המעשי באנליזה הוא רק התחלה ואחר כך יש לתת מילים לדבר ההבנה החדש.
1. הצהרה בדבר מה שקרה באקטינג אאוט.
2. הצהרה בדבר מה שהיה צריך מהמטפל. מתוך זה ניתן להסיק:
3. מה השתבש בסיטואציית הכשל הסביבתי המקורי. זה ייצור הקלה מסוימת ואז יקרה:
4. כעס השייך לסיטואציית הכשל הסביבתי המקורי. יתכן שכעס זה נחווה לראשונה ועל המטפל לקחת חלק בכך שישתמשו בו ביחס לכשל שלו ולא ביחס להצלחה שלו. דבר זה הוא מדאיג, אלא אם הוא מובן. ההתקדמות מתרחשת דרך ניסיונו הזהיר של המטפל להתאים את עצמו ועם זאת, הכישלון שעולה באותו הרגע הוא משמעותי בשל היותו שחזור של הכשל או הטראומה המקוריים. במקרה הטובים, קורים הדברים הבאים:
5. תחושת עצמי חדשה ותחושת התקדמות שמשמעותה גדילה אמיתית. זו האחרונה, היא הגמול של המטפל דרך הזדהותו עם המטופל. לא תמיד יגיע שלב נוסף, בו המטופל מסוגל להבין את המתח שחווה המטפל ולומר תודה באופן אמיתי.

לחץ זה על המטפל הוא משמעותי, בעיקר אם הוא חסר הבנה והעברה נגדית שלילית לא מודעת מסבכת את התמונה. מאידך, אני יכול לומר שבטיפול מסוג זה לא חשתי מבולבל ונבוך ובמידת מה זהו סוג של פיצוי. מתח כזה יכול להיות מאוד פשוט.
בשעה אחת שהיתה מאוד חשובה סמוך לתחילת טיפול, נותרתי ללא תנועה וידעתי שכך עלי לעשות, לנשום בלבד. מצאתי זאת מאוד קשה, מה גם שלא ידעתי עדיין את  החשיבות המיוחדת של שקט עבור המטופל שלי. בסוף, המטופל יצא מן המצב הרגרסיבי ואמר: 'כעת אני יודע שאתה יכול לעשות לי אנליזה'.
הרעיון מוצג לפעמים בבירור : כמובן שכל אחד רוצה להיות ברגרסיה ; רגרסיה היא פיקניק ; עלינו לעצור את מטופלינו ממצב רגרסיבי ; או, ויניקוט אוהב להזמין את מטופל להיות ברגרסיה.
הבה ונעשה כמה אבחנות על הנושא של רגרסיה מאורגנת לתלות.

זה תמיד מכאיב מאוד למטופל:
א. בקצה אחד ישנו המטופל שהוא נורמאלי באופן כללי; כאן כאב נחווה כמעט כל הזמן;
ב. באמצע הדרך, אנו מוצאים את כל הרמות של ההכרה בסיכון שבתלות ובתלות כפולה:
ג. בקצה השני נמצא המקרה של בית החולים לחולי נפש; כאן ההנחה שהמטופל אינו סובל באותו הזמן בשל התלות שלו. הסבל הוא תוצאה של תחושת חוסר ערך, חוסר מציאותיות וכד'.
דברים אלה אין כוונתם להכחיש שברמה מקומית, סיפוק קיצוני יכול לבוא מחוויית הרגרסיה. סיפוק זה אינו תחושתי. הוא נובע מכך שרגרסיה מגיעה ומספקת נקודת התחלה, מה שאני הייתי מכנה מקום ממנו אפשר לתפקד. מגיעים לעצמי. האדם הוא כעת בקשר עם  תהליכי העצמי הבסיסיים היוצרים התפתחות אמיתית ומה שקורה מכאן נחווה כאמיתי. הסיפוק השייך לכך הוא כל כך יותר חשוב מכל אלמנט תחושתי בחוויית הרגרסיה, שאין צורך לעשות יותר מאשר להזכיר את חוויית הרגרסיה.
אין סיבות שמטפל ירצה שמטופל יעשה רגרסיה, פרט לסיבות שהן בעיקרן פתולוגיות. אם מטפל כלשהו רוצה שמטופל שלו יעשה רגרסיה, זה יפריע בסופו של דבר עם הניהול של הסיטואציה הרגרסיבית. יותר מכך, פסיכואנליזה שיש בה רגרסיה קלינית, היא הרבה יותר קשה לאורך כל הדרך, מאשר כזו שבה אין כל צורך לעשות סיפוק צרכים סביבתי ומותאם באופן מיוחד. במילים אחרות, היה הרבה יותר נוח אילו יכולנו לקחת לטיפול רק מטופלים שאמהותיהם, מההתחלה ובחודשים הראשונים, היתה מסוגלת לספק תנאים 'טובים דיים'. אך תקופה זו בפסיכואנליזה מגיעה אכן לסיומה.

אך עולה השאלה, מה עושים מטפלים כאשר רגרסיה (ואפילו רגעית) מתרחשת?
חלקם אומרים בגסות : נא להתיישב זקוף ! סדר את עצמך ! מה קורה אתך ! דבר !
ישנם המחלקים את עבודתם לשניים, אך שלמרבה הצער הם לא תמיד מכירים בכך:
  א. הם אנליטיים באופן מחמיר (אסוציאציות חופשיות במילים ; פירוש במילים ; ללא חיזוקים);
וכמו כן
  ב. הם פועלים באופן אינטואיטיבי.
  כאן מגיע הרעיון של פסיכואנליזה כאומנות.
ישנם האומרים : בלתי ניתן לאנליזה, אני מרים ידיים. בית החולים צריך לקחת אחריות כעת.

     הרעיון שפסיכואנליזה היא אומנות צריך בהדרגה לפנות מקום למחקר על התאמה סביבתית המתאימה לרגרסיה של המטופל. אך בעוד אנו מפתחים את המחקר המדעי של התאמה סביבתית, מטפלים צריכים להמשיך לפעול כאומנים בעבודתם. מטפל צריך להיות אומן טוב, אך (כפי ששאלתי כמה פעמים) : איזה מטופל רוצה להיות שיר או תמונה של מישהו אחר?
   אני יודע מניסיוני, שיש כאלה שיאמרו : הכל מוביל לתיאוריה התפתחותית המתעלמת מהשלבים הראשונים של התפתחות האדם ומייחסת התפתחות מוקדמת לגורמים סביבתיים. אין זה נכון.
   בהתפתחות המוקדמת של האדם, הסביבה המתנהגת טוב מספיק ( דבר היוצר התאמה פעילה וטובה דיה) מאפשרת להתפתחות אישית להתרחש. במצב זה, תהליכי העצמי יכולים להמשיך באופן פעיל בקו שאינו נשבר של גדילה וחיים. אם הסביבה מתנהגת באופן שאינו טוב מספיק, האדם פועל בתגובה להפרה (Impingement) ויש הפרעה לתהליכי העצמי. אם מצב זה מגיע לגבול כמותי מסויים, הליבה של העצמי מתחילה להיות מוגנת. יש עצירה, העצמי אינו יכול לעשות התקדמות נוספת אלא אם- ועד ש- סיטואציית הכשל הסביבתי מתוקנת בדרך שתיארתי. עם עצמי אמיתי הנמצא תחת הגנה, מתפתח עצמי כוזב, על בסיס של מכוונות להגנה, וקבלת הצורך להגיב להפרה. התפתחות של עצמי כוזב הוא אחד הארגונים ההגנתיים המוצלחים ביותר, שמטרתו להגן על גרעין העצמי האמיתי, ותוצאת קיומו היא חוויה של חוסר תוחלת. הייתי רוצה לחזור על עצמי ולומר, שכל עוד המרכז התפעולי של האדם הוא העצמי הכוזב, ישנה תחושה של חוסר תוחלת, ובמציאות אנו רואים שינוי לעבר תחושה שהחיים הם בעלי ערך, ברגעים של מעבר ממרכזיות תפעולית של עצמי כוזב לזו של עצמי אמיתי, אפילו לפני התמסרות מלאה של גרעין העצמי לידיו של האגו.
   מתוך זה ניתן לגזור עקרון קיומי בסיסי : מה שנובע מתוך העצמי האמיתי נחווה כממשי ואמיתי (ואחר כך טוב) יהא טבעו אשר יהא, תוקפני ככל שיהיה; מה שמתרחש באדם כתגובה להפרה סביבתית מרגיש לא אמיתי, עקר (ואחר כך רע) לא משנה כמה הוא מספק מבחינה תחושתית.
   ולבסוף, הבה נבחן את מושג הרגרסיה על ידי כך שנעמיד מולו את המושג הרגעה. זה נחוץ משום שטכניקה מסתגלת הצריכה לפגוש את הרגרסיה של המטופל, מסווגת על פי רוב (בטעות, כמובן) כהרגעה.
   אנו מניחים שהרגעה אינה חלק מן הטכניקה הפסיכואנליטית. המטופל מגיע למערך הפסיכואנליטי ויוצא ממנו, ובתוך מערך זה, יש רק פירוש, מדויק, קולע ומתוזמן.
   בעת הוראת פסיכואנליזה עלינו להמשיך ולדבר בגנות ההרגעה.
   אך אם נתבונן היטב, נראה ששפה זו הינה פשוטה מדי. אין זו רק שאלה של הרגעה או אי הרגעה.
   למעשה, יש לבחון את כל העניין. מהי הרגעה? מה יותר מרגיע מאשר למצוא את עצמי מטופל היטב, להיות במערך טיפול מהימן עם אדם בוגר האחראי על המתרחש, מסוגל לתת פירושים חדים ומדויקים, תוך כבוד לתהליכים האישיים שלי? יהיה זה טפשי להכחיש שהרגעה קיימת בסיטואציה האנליטית הקלאסית.
   כל המערך של הפסיכואנליזה הוא חיזוק אחד גדול, במיוחד האובייקטיביות וההתנהגות המהימנה של המטפל ופירושים ההעברה בהם נעשה שימוש קונסטרוקטיבי, במקום הניצול הבזבזני של רגעי התשוקה.
   טוב יותר יהיה לדון בעניין זה הרגעה, במושגים של העברה נגדית. התנהגות של היפוך תגובה מצד המטפל הינו  מזיק, לא משום שהוא מופיע בצורה של הרגעה והכחשה, אלא משום שהיא מייצגת אלמנטים לא מודעים ומודחקים של המטפל, דבר שמשמעו מגבלות בעבודת המטפל.
   מה נאמר על אי יכולתו של המטפל להרגיע? ואילו היה המטפל אובדני? אמונה בטבע האנושי ובתהליך ההתפתחותי קיימים במטפל אם יש כוונה לעשות עבודה כלשהי והמטופל מזהה זאת מהר מאוד.
   אין כל ערך לתאר רגרסיה לתלות, עם ההתאמה הסביבתית ההולמת, במושגים של הרגעה, ממש כשם שיש נקודה אמיתית מאוד בהתייחסות לנזקים של הרגעה, במושגים של העברה נגדית.
   מה אם כן, אני מבקש ממטפלים לעשות בנושא זה, בעבודת הקלינית?
1. אינני מבקש מהם לקחת לטיפול מטופלים פסיכוטיים.
2. דבר ממה שאמרתי אינו משפיע על העקרונות של קליניקה רגילה במובן של :
א. המטפל הוא בעשור הראשון של הקריירה האנליטית שלו.
ב. המטופל הוא נוירוטי אמיתי (לא פסיכוטי).
3. אני מציע שכאשר מטפלים ממתינים להיות בעמדה, דרך יותר התנסויות אישיות, להתמודד עם מקרה בו רגרסיה חייבת לקרות, יש הרבה לעשות על מנת להכין את עצמם. הם יכולים:
א. להתבונן באופן הפעולה של גורמי המערך הטיפולי.
ב. להתבונן בדוגמאות המינוריות של רגרסיה שיש להן סיום טבעי, הקורות בתוך מהלך פגישה אנליטית, ו-
ג. להתבונן ולהשתמש באפיזודות רגרסיביות המתרחשות בחיים של המטופל מחוץ לאנליזה, אפיזודות, הייתי אומר, שמתבזבזות, למצערו של הטיפול.

המשמעות האמיתית של הרעיונות שהצגתי, אם יתקבלו, יהיו שימוש מדויק יותר, עשיר ופורה במערך הטיפולי, באנליזה רגילה של לא פסיכוטיים, שתוצאתה, כך אני מאמין, היא גישה חדשה להבנה של פסיכוזה וטיפול בה על ידי פסיכואנליטיקאים העושים פסיכואנליזה.

סיכום
תשומת לב מופנית לנושא הרגרסיה המתרחש במערך הטיפולי הפסיכואנליטי. תיאורי מקרה של טיפול מוצלח במבוגרים וילדים מראים שטכניקות המאפשרות רגרסיה הינן יותר ויותר בשימוש. המטפל הפסיכואנליטי המכיר את הטכניקות הדרושות בטיפול בפסיכו נוירוזות, המסוגל להבין היטב את הרגרסיה  וההשלכות התיאורטיות של ציפיותיו של המטופל הקשורות לצורך ברגרסיה.
   רגרסיה יכולה להיות בכל רמה, מקומית ורגעית או טוטאלית ומערבת את כל חייו של המטופל לאורך פרק זמן מסוים. הרגרסיה הפחות חמורה מספקת חומר מועיל למחקר.
   מתוך מחקרים אלה, עולה הבנה חדשה של 'העצמי האמיתי' ושל 'העצמי הכוזב' ושל 'האגו הצופה' וכן של ארגון האגו המאפשר רגרסיה כמנגנון מרפא, כזה שנשאר כפוטנציאל, אלא אם כן מתאפשר לספק לו התאמה סביבתית מהימנה, בה יכול המטופל להשתמש על מנת לתקן את הכשל המקורי בסביבה מסתגלת.
   כאן נקשרת העבודה הטיפולית באנליזה, עם זו המתרחשת בטיפול בילדים, בחברות, בהנאה משירה ובפעילויות תרבותיות באופן כללי. אך הפסיכואנליזה יכולה להרשות ולהשתמש בשנאה והכעס הקשורים לכשל הראשוני, שהם תוצאה חשובה שעשויה להרוס את הערך הטיפולי העולה בשיטת לא אנליטיות.
   בעת החלמה מרגרסיה, המטופל, שיש לו כעת עצמו המסור יותר לאגו, זקוק לאנליזה רגילה הנגזרת מניהול הפוזיציה הדפרסיבית והתסביך האדיפלי ביחסים בין אישיים.  מסיבה זו, גם אם אין אחרות, על התלמיד לרכוש מיומנות באנליזה של מטופלים לא פסיכוטיים שנבחרו בקפידה, לפני שימשיך ללמוד על רגרסיה. ניתן לעשות עבודה מקדמית על ידי למידה של המערך הטיפולי הקלאסי בפסיכואנליזה.