טרנספורמציות של תשוקה וייאוש

מחשבות על תהליך סיום הטיפול מפרספקטיבה התייחסותית

ג'ודי מסלר דייויס

מתוך: דיאלוגים פסיכואנליטיים, 15 (6), 779-805 , 2005

סיום – איזו מילה שטוחה וחד מימדית, לתפוס תהליך כה עשיר, רב מימדי וקשה באופן כל כך עמוק. סיום הוא הרגע בו מטופל ומטפל יושבים יחד, בטוחים, אוחזים ביחד בחוטים השונים של השטיח הרקום (Tapestry) של משמעויות שהם טוו במהלך הטיפול. שטיח זה מספר את הסיפור על האופן בו חיים של אחד נפגשו בחייו של אחר וכיצד בעשותם כך, נוצרה הסינרגריה הייחודית של רגעים היסטורים, מצבים רגשיים אינטנסיבים, מערכות פנימיות של יצירת משמעות ויחסי אובייקט. במקרים רבים השטיח הרקום מתאר נרטיב אמיץ ורחב יריעה, את סיפור הגבורה של מסע שעברו שתי נשמות אמיצות; מסע בו קרבות נערכו, חלקם הסתיימו בהפסד וחלקם בניצחון; הם עמדו נוכח שדים רעים ומפלצות פרא שהוכנעו, כך אנו מקוים; יחסי אהבה דומיינו, שוחקו ועברו טרנספורמציה; רגעים מיוחדים של אינטימיות ופגיעות קשרו את נשמותיהם של שני המטיילים האמיצים. שטיח רקום זה, עבודה של פסיכואנליזה אינטנסיבית, הינו עדות חיה למה שהתיאורטיקן ג'ורג' בייטסון תאר (1973) באומרו "נדרשים שנים... על מנת לדעת אחד". (למעשה, הוא תאר את החוכמה, שהחיים הם מסע מסוכן וכדי לשרוד עם מודעות עצמית, עלינו לטייל ביחד).אנו יודעים, כמטפלים היושבים ואוחזים בחוטי האריג הזה, שמגיע זמן בו עלינו לסיים באופן כלשהו את האריג, לחתוך את הקצוות החופשיים ולחבר יחד את הצבעים, הטקסטורות והדוגמאות, באופן שיצליח בדרך כלשהי להחזיקם ביחד, למנוע את בריחתו של חוט סורר כלשהו שיכול לפתוח את הכל ולהרוס את מה שהמטפל והמטופל עמלו כל קשה כדי ליצור.
תמיד עניין אותי שלפרויד היה מעט מאוד לומר על סיום פסיכואנליזה. הוא מעולם לא כתב מאמר טכני בנושא וישנן מעט מאוד הצעות טכניות שעולות ממאמריו האחרים, כולל 'אנליזה ברת סיום ושאינה ברת סיום'. פרנצי, שתמיד היה מקור בלתי נדלה לעצות קליניות טכניות עשירות ויצירתיות, גם אם שנויות במחלוקת, כתב מאמר על סיום טיפול אותו הציג בפני הקונגרס הבינלאומי העשירי הפסיכואנליטי בשנת 1927. במאמר זה, הוא מצהיר בפשטות 'הסיום היאה של אנליזה אינו כאשר המטפל או המטופל מחליטים לשים לו סוף, אלא כאשר הוא מת מתשישות, אם ניתן לומר זאת כך'. עצתו של פרנצי, שנכתבה בהקשר ההיסטורי המסוים של התפתחות המחשבה הפסיכואנליטית, נשענת על האמונה שהיות שהעברת אהבה הינה פנטזיה, פתרון ההעברה יסלק את הצורך בטיפול ואת התלות בו. אכן, רק בשנת 1955 זיהה אדוארד גלובר 'תקופת סיום' בטיפול הפסיכואנליטי והציע כמה המלצות טכניות להתמודדות אתה. גם כך, נותרה הכתיבה בנושא דלילה עד לשנות השבעים המוקדמות, שלושת רבעי הדרך לציון מאה שלנה של הסטוריה בתחום עיסוקנו, עניין מרשים אם נחשוב על כך.
במהלך זמן זה, הופיע גוף ידע משמעותי אודות סיום טיפול, אך הסקירה שלי את הספרות מעלה שההמלצות הללו נשענות על צורת חשיבה קלאסית ועל התהליך הפסיכואנליטי עצמו: פיתרון של טרנספרנס נוירוטי לינארי המאורגן באופן אדיפאלי.; חיפוש חד צדדי יחסית, של חוויות אובדן, מוות, נטישה ואבל אצל המטופל.; ודגש על הזדהותו של המטופל עם מה שנקרא 'הפונקציה האנליטית' של המטפל כהכנה לשלב הפוסט אנליטי. הדגש הינו בבירור על ההיסטוריה של המטופל, על האופן בו האובדן של האנליזה ושל המטפל הינן טריגר להופעה המחודשת של טראומה מוקדמת ואבל לא מעובד. במהות העניין, תהליך האבל בסיום הטיפול משתמש במטפל כסוג של 'מחליף', נציג במובן מסויים של כל מה שלא עבר אבל, בכי, נטישה ונפרדות לא פתורים מהם סבל המטופל.
לא הייתי רוצה לחלוק על אספקטים אלה של תהליך סיום הטיפול. אני מאמינה שהם אספקטים חשובים וחיוניים של מה שחייב לקרות בסיומו של הטיפול. עם זאת, אני מאמינה שפירוש יותר בן זמננו וטיפול שהוא יותר בתפיסה אינטרסובייקטיבית, דורשים שנתקדם מעבר לשיקולים הללו ונשאל את עצמנו איך ההתפתחות של הבנתנו את הפעולה הטיפולית בפסיכואנליזה דורשת שנחשוב מחדש ונהרהר על מה שחיוני במהלך סיום טיפול, בהתבסס על המודל הנפשי שאנו אוחזים בו והאלבורציות המסוימות בטכניקה הפסיכואנליטית בהן אנו משתמשים. כשהוא כותב מתוך פרספקטיבה פרוידיאנית בת זמננו, מרטין ברגמן (1997) מציג את הטענה כי שכתיבה פסיכואנליטית על טכניקה, נכשלה במשימתה לספק פרדיגמה שימושית לצורך תהליך סיום הטיפול. למטופלים, כפי שברגמן מציע, היחסים האנליטיים הינם יחסי האהבה הטובים ביותר שהם חוו מעולם. מפרספקטיבה יותר אינטר פרסונאלית, אדגר לוינסון (1978) טוען כי סיום טיפול הינו יותר עניין אסתטיקה מאשר טכניקה, כשהוא משווה את התחושה של המטפל לגבי מתי לסיים טיפול, עם החלטת המטופל להכיר בכך שעבודת האומנות שלו נסתיימה. עבור לוינסון, כל סיום, ממש כמו כל חלום אנליטי, אוצר בתוכו את הטוטאליות של האנליזה ושל יחסי המטפל והמטופל ועל כן הוא מאורגן ונחווה באופן ייחודי בכל דיאדה אנליטית. אירוין הופמן (1998) דן בתהליך הסיום מפרספקטיבה התייחסותית וכותב: 'אף שאיננו יכולים לשנות רגע כלשהו כפי שהוא נחווה, אנו יכולים לקבל החלטות המשפיעות על המשמעות שאנו נותנים לכל רגע, באופן בו אנו חושבים עליו ברטרוספקט. המוות מביא לידי סיום כל הזדמנות לערוך מחדש את המשמעות של החוויה שלנו על ידי פירוש מחדש של חוויות מוקדמות יותר לאור חוויות מאוחרות יותר'.
הופמן ממשיך ומדגיש כי המוות אינו המקבילה של סיום הטיפול, אף כי הבחנה זו עשויה לפעמים להיטשטש בספרות המסורתית על הסיום. עם זאת, הסיום מביא לידי סיום את היחסים האנליטיים כפי שהזוג האנליטי הכיר וחווה וקשור בטרנספורמציה של היחסים הללו לכדי משהו השונה ממה שהיה אי פעם בעבר. האיכות המסויימת, האופן בו אנו בוחרים לנהל משא ומתן ביחס לפגיעויות הנרקיסיסטיות של תהליך הסיום, עשויים לצבוע באופן קבוע כיצד נזכור את מכלול החוויה.
מתוך מדגם זה, ניתן לחוש שללא קשר לאוריינטציה הפסיכואנליטית – פרוידיאנית, אינטרפרסונאלית או התייחסותית, פסיכואנליטיקאים בני זמננו הבינו בסופו של דבר שההישענות הדועכת על מטפל שהוא 'לוח חלק' מציבה בעיות חדשות לתהליך סיום הטיפול. בדיוק ביחס לכך כותב סטיבן מיצ'ל (1997) :
לכולנו ישנה תחושה אינטואיטיבית עמוקה של החשיבות של הישארות הנוכחות הפנימית של ההזדהויות עם המטפל שלך, דבר שקשה ליישב אותו עם המיתוס של המטפל הגנרי ושל האידאל הפרפקציוניסטי של 'אנליזה שלמה'. נוכחות זו נובעת לא רק מפירושם של המטפלים ביחס לאתיקה של המקצוע והעבודה, או הבנתם התומכת, אלא מדרכם הסובייקטיבית להיות, התחושה של מהי מהותם ותחושתם כלפי החיים. התוודענו רק לגרסא של המטפל המתעורר לחיים דרך תפקידו בתהליך האנליטי. עם זאת, גרסא זו הינה אישית באופן עמוק.
אנטוני באס (2001), בראיה שמאוד קרובה לזו שלי – משום שהיא מדגישה לא רק את חוויית האובדן וההזדהות של המטופל, אלא גם את חוויית המטפל – כותב :
אני מוצא את המילה 'סיום' Termination, בהוראה של סופיות, הבאת דבר מה לידי עצירה, ללא כל המשך, כמי שלא מצליחה להכיל מימדים חיוניים של אותם רגעים בהם, בסופו של יום, סיומות והתחלות מתמזגים, יוצרים אחדות...פעמים רבות החיים נמשכים עבור המטפל והמטופל, אף שבמקרה שהשותפות מיצתה את הפונטנציאל שלה, אף אחד מהם לא נותר אותו דבר בשל המפגש שהתקיים ביניהם ומסלול חייהם לא יהיה כפי שהיה בשל המפגש.
מאמר זה מייצג את הניסיון שלי להבין את ההליך של הסיום, בהשפעת המודל של הנפש והפונקציה הטיפולית המבוסס על דיסוציאציה, עליו כתבתי במאמרים מוקדמים יותר (דייויס 1996,1998,1999). למטרה זו, אני מבקשת מכם לדמיין שהחוטים של הרקמה הפסיכואנליטית, ביחוד זו ההתייחסותית, הינם מצבי העצמי של מטופל ומטפל, מערכת של הזדהויות והזדהויות נגד, מקבילות ומשלימות ( לפי ראקר 1968) המאורגנות התפתחותית ונפגשו ונפרדו, רבו, אהבו, נאבקו ושרדו כדי לספר את הסיפור שלהם- סיפורם של הארגונים הפנימיים הייחודיים של המטופל, עם משמעויות שנוצרו על ידי ארגונים אלה, ומגוון מפגשים עם אחרים משמעותיים שיש להם הפוטנציאל לעלות ולהתגבש מתוכם (הסרבול התחבירי במקור). תהליך הסיום, במבט כזה מלמעלה, אינו רק דרך ארוכה לומר שלום. סיום שנוצר כך, טומן בחומו הרבה אמירות שלום – המון המון אמירות שלום- בין מצבי העצמי של המטופל והמטפל, אמירות שלו שנובעות מתוך תקופות התפתחות רבות ומתוך מרכזים שונים של טראומה, קונפליקט ויצירת משמעות התפתחותיים. מהפרספקטיבה האישית שלי, כל אמירת שלום ראויה לתשומת הלב שלה; כל אחת שונה; כל אחת אוגרת בתוכה לא רק את הפוטנציאל לגדילה, יציאה החוצה ושחרור, אלא גם להתאבלות, ייאוש והתפרקות נרקיסיסטית. פרידה אינה תהליך אחד לינארי, אלא תהליך בעל מורכבות וסתירות, המכיל חוויות רבות שאל ניתן לפייס ביניהן ביחס לאותה פרידה וסיום. כל אמירת שלום בין מטפל ומטופל היא בעלת פוטנציאל להגדיר את כל החוויה של האנליזה ולקבוע כיצד חוויה זו תיזכר ותוחזק לאורך זמן.
כמו בכל מערכת יחסים אינטנסיבית ואינטימית, אם סיומה מתאפיין בכנות רגשית, כבוד לרגשות הזולת ורכות המבטאת את הפגיעות של הרגע, יש אפשרות להתאבל ביחד ובכל זאת לזכור אותם עם חום ועליונות של תחושות אהבה המהוות תמיכה לפגיעה הנרקיסיסטית הנגרמת על ידי האובדן וההיפרדות. במקום בו חוסר הכנות הרגשית או ההשלכה של ההתכחשות למצבים רגשיים או חלקי עצמי לא מקובלים- על ידי אחד מן הצדדים- מגדירה את הסביבה הרגשית, זעם נרקיסיסטי עשוי לתפוס את מקומו של תהליך ההתאבלות ודחייה ובוז עשויים לרבוץ כעננה תמידית, גם לנוכח הזיכרונות החיוביים והאוהבים ביותר של התהליך הטיפולי.
בתוך מסגרת מגוון 'הסופים' הפסיכואנליטיים שהינם חלק בסיום כל טיפול פסיכואנליטי נתון, אנו מוצאים לא רק ארגונים ומפגשים של עצמי-אחר מתקופות התפתחות שונות בחיי המטפל והמטופל, אלא גם ארגוני עצמי-אחר הנובעים מנקודות שונות לאורך נתיב השינוי והטרנספורמציה האנליטיים. אלו הם מצבי העצמי 'העולים ומופיעים', ארגוני עצמי שגדלו מתוך האנליזה, שצמחו ביחס למטפל כאובייקט 'בריא יותר' שנאבק ביחד עם המטופל למצוא פתרונות חדשים לקונפליקטים הזדהותיים ישנים, שנקבעו על ידי ההתפתחות. מצבי עצמי חדשים המופיעים הינם פגיעים במיוחד לאתגר הפרידה וחיים לשרוד את פגיעתה. ניתן אכן לומר, שאחד האותות לכך שהמטופל מוכן לשקול כניסה לשלב הפרידה, הוא שמצבי העצמי הללו העולים ונוצרים, נראים כמבוססים היטב ועמידים מספיק בכדי לשרוד את אובדן המטפל ואת פוטנציאל החזרה לחיים וההופעה מחדש של אובייקטים רעים ואינטרויקטים סדיסטיים, שעשויים שוב להתעורר כנגד מצבי העצמי הבריאים המתהווים, במיוחד ברגע זה של פגיעות, בהעדרו של המטפל ולאתגר משמעויות חדשות הנוצרות ועולות. אכן, האופן בו ארגוני העצמי-אחר המתפתחים של חוויית המטפל והמטופל, מבינים ושורדים את תהליך הסיום, יוצרים עוד חוויות חדשות מתוכם ומכילים בעצמם את הפוטנציאל לחזק מבנים חדשים ומגבירים את הטרנספורמציה של סכימות משמעות ישנות.
אלא שאני חושבת שאפשר לומר בבטחה ששלב הסיום של הטיפול מעורר קשיים מסויימים למטפל ההתייחסותי ומזמין לבירור, אולי יותר מאשר בכל שלב טיפולי אחר, כמה מן האתגרים והסכנות הספציפיים שעשויים להיות ייחודיים לעבודה בתוך מסגרת עבודה התייחסותית. כתבתי בהזדמנויות קודמות (דייויס 1999,1998 , הופמן 1998) שבעוד שניטראליות והינזרות של הפסיכואנליזה הקלאסית עשויים להותיר מטופלים מסויימים ללא כל שינוי מהתהליך, כאילו לא נגעו בהם, המפגש הרגשי המשמעותי וההשתתפות מצידו של המטפל ההתייחסותי עשויים בסופו של דבר להותיר מטופלים מסויימים פגיעים במיוחד לחוויה שפיתו אותם ונטשו אותם. 'מדוע שיהיה לי איכפת ממך'? שאל המטופל הפגיע. ' מי אתה שתהיה משמעותי בשבילי'? 'מדוע שאאפשר לעצמי להרגיש כלפיך- לאהוב אותך- כאשר בסופו של דבר על הטיפול הזה להסתיים'? מוטב שנשאל את עצמנו 'מדוע באמת'?
ג'יי גרינברג(2001) הציע שמטפלים התייחסותיים החליפו 'יחסים חדשים עם המטפל'- וסוג של סיפוק טרנספרנסיאלי, אפילו אהבה, הנובעת מזה- בתובנות עמוקות וחוויה רגשית אינטנסיבית אותה הוא רואה כיותר מתאימה לעמדה הקלאסית. אף כי אני  מסכימה עם גרינברג שמטפלים התייחסים כותבים לעיתים קרובות על 'יחסי האובייקט האנליטיים החדשים' , אני מאמינה שהפירוש שלו של משפט זה מייצג תיאור לא מדוייק ורדוקציונלי מדי של מה שאנו, מטפלים התייחסותיים, פועלים על פיו למעשה, בעבודתנו הפסיכואנליטית. נראה לי כי היחסים שאנו יוצרים עם מטופלינו, הינם למעשה תבנית- אותה אנו אוהבים אך היא בכל זאת תבנית. כי מה שאנו מציעים למטופלים, בטיפול הפסיכואנליטי, הוא ההזדמנות לחקור כיצד ארגוני חוויית עצמי-אחר הפנימיים שלהם, נוטים לנבא וליצור את היחסים עם אחרים משמעותיים: כיצד מערכות התייחסותיות סמויות ומוקדמות, מארגנות ושולטות בדרך כלשהי לא רק את העבר, אלא גם את ההווה והעתיד. אנו יכולים רק לדמיין את מה שידענו. כוונתנו האנליטית אינה רק לספק למטופלים חוויות חדשות, אלא לתת להם כלים, ידע, תובנה ומודעות עצמית שיאפשרו להם לבנות לעצמם, בהעדרנו ואחרי שכבר הלכנו, יחסים חדשים מתוך מצבי עצמי שמתעוררים, יחסים חדשים שאינם תואמים את הדפוסים הישנים מהעבר, שהינם הסטריאוטיפים באופן נוירוטי ומתסכלים.
עם זאת, על מנת לעשות זאת עלינו למעשה להתמודד אתם בתוך יחסים, לא על ידי סיפוק מלאכותי של צרכים רגשיים המתרחש בכאן ועכשיו של היחסים הבינאישיים, אלא על ידי חוויה עמוקה, אינטנסיבית מבחינה רגשית, הדדית של מערכות ארגוני עצמי-אחר ייחודיות ושל קונפליקטים של הזדהות והזדהות נגד, הקיימים בין ארגוני עצמי, שמהם יבנו את ראיית העולם ההתייחסותית העכשווית. אנו מערבים את עצמנו בעולמם הפנימי, אנו משקיעים את עצמנו עמוקות. על פי סטיבן מיצ'ל (1986) אנו רוקדים את ריקודו של המטופל. אנו מנסים להרגיש את הקצב שלהם בגוף שלנו, בעצמות, בראש ובלב, כיצד המטופל עושה זאת, חש זאת, מהו חושב על כך ועם מי הוא בוחר לעשות כל זאת. אנו לוקחים כמובן מאליו שלאורך הדרך מצבי העצמי שלנו, ההזדהויות והזדהויות הנגד שלנו יערבו אותנו באופן אישי ועמוק, כאשר הם נפגשים בפעולות מן הלא מודע המושכות אותנו יותר ויותר לתוך המימדים הלא מודעים של החוויות של המטופלים ושלנו.
למטופלים ומטפלים התייחסותיים, המאבק ההדדי אל מחוץ לתסבוכת הרגשית הזו, המסע מהתנהגות ופעולה לעבר הכרה, פירוש ולבסוף התבוננות עצמית, הם אלה שלבסוף יוצרים תובנה אנליטית ושינוי. על אף שהתהליך של המטופל והמטפל הם בודאי לא סימטרים, אנו מבינים שהמאבק אל מחוץ לביטוי בפעולה ולעבר התבוננות עצמית, מתקדם עבור שניהם, תוך כדי כך שמגוון מצבי העצמי של המטופל נפגשים עם מגוון מצבי העצמי של המטפל בדפוסי מפגש ייחודיים לתהליך הדיאדי הייחודי שלהם. המטופל והמטפל יטילו ספק זה בזה ובעולמות האובייקטים הפנימיים שלהם. כיצד אני בונה את היחסים שלי? מדוע אני בונה אותם כך? כיצד זה קשור לעבר של מערכות היחסים שלי? אילו הזדהויות משמעותיות הן בעיתיות בשבילי בבחירת אחרים משמעותיים? האם אני רוצה להמשיך וללכת בדרך בה הלכתי עד כה? ולבסוף, 'כיצד אני עושה זאת אחרת'?
אלא שכאן אנו מבינים ש'לעשות זאת אחרת' אינו פשוט עניין של הוראות, פירוש וקבלת תובנות קוגניטיביות, אף שאלו הם גורמים תורמים. לשנות את מערכת הזכרונות הפנימית המשפיעה באופן לא מודע על בחירות יחסי האובייקט הלא מודעות, חייבת גם, כפי שאנו יודעים היום, לערב חוויות המופעלות למעשה , הנחוות באופן עמוק ורגשיות מאוד, של משהו חדש ושונה העולה מתוך החזרה הישנה ההורסת אותנו. עלינו לחזור שוב ושוב,לבטל למידה וללמוד מחדש, כמו שינוי של חבטת טניס או של צעד ריקוד מורכב ומתוכנן. עלינו להחליף זאת- לא ניתן ליצור שינוי על ידי חשיבה בלבד; עלינו לעשות זאת שוב ושוב ושוב, ליפול לתוך דפוסים ישנים ולהזכיר לגוף שלנו, 'זו הדרך הישנה...זו הדרך החדשה...זו הסיבה שקשה לעשות זאת בדרך החדשה...אך זכור, גוף, עליך לעשות זאת בדרך הזו'. אולי זו היתה תמיד הכוונה בעיבוד (Working Through).
הקושי הוא , כמובן, שלהיפגש באופן כה הדדי ואינטנסיבי, לאורך טווח זמן רב, מחבר את שני המשתתפים של התהליך האנליטי במערכת יחסים שהיא הדדית ביסודה, נחווית עמוקות ואוהבת עמוקות (ולעיתים שונאת). סיום הטיפול, כפי שהוא נראה לאור זאת, עומד כאחד מאותם רגעים בודדים בחיים בהם אנו בוחרים לסיים באופן קבוע מערכת יחסים הדדית ואוהבת שכזו. 'מדוע שאתן לעצמי לאהוב אותך'? שואל המטופל הפגיע, 'אם בסופו של דבר מערכת יחסים זו תצטרך להסתיים'? מדוע באמת? שאלות כאלה הופכות להיות במיוחד מרירות-מתוקות ונוקבות כאשר אנו לוקחים בחשבון איך תהליך הסיום חושף את ריבוי מצבי העצמי של המטופל ושל המטפל לפוטנציאל של חוויות משפילות שאנו לא אהובים, שתם זמננו, שמישהו גדול עלינו ואין בנו צורך יותר. גם כאשר העצמי המבוגר שלנו מוכן להתקדם הלאה, ממתין להרפתקאות חדשות- הרפתקאות שאפשר לחיות, להשלים ולממש- ישנם מצבים צעירים יותר, פגיעים יותר, פחות מפותחים נרקיסיסטית, הנאחזים ומעכבים, מבולבלים, פגועים ונטושים.
'מדוע אתה עושה לי זאת'? 'מה עשיתי לא בסדר'? 'מדוע אתה לא אוהב אותי יותר'? 'האם אי פעם אהבת אותי באמת'? 'בבקשה אל תעזוב אותי'. 'האם אוכל אי פעם לתת לעצמי לאהוב או לתת אמון שוב'?.
אני מעזה לומר שמצבים אינפנטילים כאלה קיימים גם אצל מטופלים וגם אצל מטפלים. ואמנם יש הבדל מסוים באופן בו הם זמינים להתעורר ותחת אילו תנאים (אנא זיכרו  את תדירות התגובות האינפנטיליות של מטפלים המאמינים שהמטופל מסיים 'טרם זמנו' ), אולם בשום שלב בטיפול הם אינם בסיכון גבוה ביותר למסור את תפיסת העולם המסויימת שלהם לידי התהליך הפסיכואנליטי, כמו במהלך הפגיעויות הנרקיסיסטיות של שלב סיום הטיפול.
איך אם כן, אנו מסיימים פסיכואנליזה, בהבנת ריבוי הסופים המתרחשים וטווח התקופות ההתפתחותיות מהן הם מתעוררים? כיצד אנו מסיימים מבלי שחוויה של פיתוי ונטישה פולשת ומרעילה את כל התהליך,  צובעת לנצח את האנליזה בייצוגים של הפרה אנליטית, בגידה ונטישה? בשנים האחרונות (דייויס 1998,2003) כתבתי לא מעט על המעבר ההתפתחותי בין צורות התייחסות אדיפאליות ופוסט אדיפאליות ועל הדרכים בהן אהבה אדיפאלית אינפנטילית וטרסנפרנס של אהבה, מחזיקים ביחד את הפוטנציאל לאהבה תחת רומנטיזציה, מכשפת, לופתת ובלתי אפשרית, אהבה במימדים אפיים ומיתיים, אהבה שנועדה להיות מרפאה ומפצה מצד אחד, אך גם אהבה שיש לוותר עליה ולשנות אותה כדי שהילד או המטופל יוכל להמשיך ולהתקדם לעבר לצורות  ממשיות יותר של מפגש רומנטי (פרספקטיבה נוספת על השלב הפוסטאדיפאלי ניתן למצוא ב- באסין 1997,קופר 2000, ולוואלד 1977). אני טענתי שפעמים רבות במהלך שלב הסיום של הטיפול המטופל והמטפל נאבקים לעשות דה-אידאליזציה ולעשות טרנספורמציה לחוויה זו של שלמות הדדית- לקבל את אי השלמות זה של זה, הפגיעות והחולשות, ויתור על העצמי והאחר הנערץ, החזקה של האכזבה הפוטנציאלית מהאחר ומעצמי ועם זאת, החזקת האכזבות עם ידיעה וחוכמה שחוסר מושלמות היא בלתי נמנעת ובאופן פרדוקסלי מעשירה ומעמיקה את מה שאנו יכולים להרגיש כלפי האחר. אם נוכל לקבל רעיונות אלה, כמו את ההנחה הבסיסית שלי שילדים צריכים לנצח ולהפסיד כאחת, במאבק האדיפאלי שלהם (בניגוד לתיאוריה הקלאסית), אז איך נאפשר למטופלים שלנו את הנצחונות הסימבוליים בתחום זה, מבלי לפתות אותם, לעורר אותם ובאופן בסיסי לעשות להם רה-טראומטיזציה? כיצד אנו חושבים שהצורך שלנו זה בזה יתממש ויסיים את הפסיכואנליזה מבלי לעורר את  הקריסה הנרקיסיסטית של המטופל לתוך אדם אחר, אולי ברה-טראומטיזציה הרסנית יותר המוגדרת על ידי החוויה של ביטול הערך שלו, להיות מושלך ומסולק על ידי אחר נערץ?
יש אם כן קו מקביל בין שלב הסיום של האנליזה והתנועה מצורת התייחסות אדיפאלית לפוסט אדיפאלית. שתיהן כרוכות בהתרה האיטית ובויתור על אהבה אשלייתית, אשלייתית לא במובן שהיא מלאכותית או מזוייפת, אלא במושלמות המדומיינת ובמובן שהיא בלתי ממומשת בעולם החיצוני. אחד מן המשוררים האהובים עלי, עמנואל גנט (1992) כותב:
לעיתים כה קרובות קורה שהנתיב לאמת עובר דרך אינטנסיביות האשליה. האם האנליזה אינה לול התינוקות האמיתי להעברה והעברה נגדית ומהן אלה אם לא אמצעי למציאת האמת, על ידי נקישה על דלתות האילוזיה? האם החלומות אינם הפיקציות, האשליות המושלמות ? האם רוב צורות האומנות- קוים על מישור שטוח או מילים דו משמעיות במשפט ריק או אנשים המשחקים תפקיד על במה- האם כל אלה אינם בנויים על אשליה? והאם כל אלה לא מובילים אותנו, דרך האשליה, לפגוש רמה של אמת ומציאות שאם לא כן היו בלחי נגישים ?
גם אהבה אדיפלית וגם טרנספרנס של אהבה הינם חיוניים. הם יסודיים. הם יכולים שניהם לשרוף, באופן מאוד חם ועמוק. אלא שבסופו של דבר שניהם מייצגים אהבות שלא ניתן לחיות אותן ולמצות אותן בזמן ומרחב אמיתיים בלי הטראומטיזציה העמוקה או הרה-טראומטיזציה של הילד או המטופל. יש לוותר ולהתאבל עליהן. לפי החשיבה שלי, במרחב שמוגדר על ידי שתי צורות אלה של רה-טראומטיזציה – המקום שבין ניצחון לכישלון, המרחב בין הערצה ללעג ובוז – במרחב זה התהליך הבסיסי ומלא החיים של סיום הטיפול חייב להתרחש. משום שסיום הטיפול, המעוצב בדרך זו, הופך לא רק למרחק נפשי לעיבוד מחדש והתאבלות על אובדנים, אלא גם מרחב בו אנו מנסים ללמוד כיצד לשמור על תשוקה למה שלא נוכל להשיג, כיצד לשאת אכזבה גם בחיפושינו הבאים מעומק הלב, מבלי שנחליף אכזבה זו לבוז ולבסוף למחשבות על נקמה. הפרדוקס של הסיום, דורש אם כן שמירה על אכזבה במקום העמוק ביותר שלנו ובאותו הזמן שמירה גם על אהבתנו לאלה שגרמו לנו את אותן הפגיעות. יכולת זו מגיעה, כך אני סבורה, מעלייתה של ההכרה ההדדית ורק אכזבה כזו מאהבה טרנספרנציאלית או אדיפאלית, מאפשרת למטופל להמשיך הלאה לעבר אהבה שהיא פחות אשלייתית, פחות בלתי מציאותית, כזו שהיא בסופו של דבר יותר מזינה ושלמה. הדבר דורש הכרה שאהבה אינטימית יכולה להישמר בצלה של אכזבה ושכדי לשמור היקשרות אינטימית כזו, המטופל חייב להיות מסוגל לשמר תשוקה, כאשר השלמות האידאלית של ההתאהבות הראשונית מפנה דרך לאהבה שהיא יותר מקבלת פגיעויות הדדיות החודרות פנימה (דייויס,2003). על המטפל והמטופל כאחד, לקבל או אולי 'להיכנע' (גנט,1990) לרעיון שההליכה על קו מאוד מאוד דק שכזה בין תשוקה לייאוש, המטפל לא רק מאכזב את המטופל, אלא גם משחרר אותו להמשיך הלאה עם חייו לעבר אהבה אותה ניתן לממש ולהשלים במובן המלא ביותר.
הסיום של יחסים פסיכואנליטיים, כרוך עבורי בשלושה מימדים משמעותיים שמבחינים את ההליך הזה משלבים סופיים של טיפול יותר קלאסי. ראשית, הוא כרוך בתהליך של סופים מרובים וריבוי אמירות שלום, שכל אחד מהם קורה בין מצב-עצמי משמעותי של המטופל ומצב-עצמי משמעותי של המטפל. אמירות שלום אלה מעוררות תקופות התפתחותיות שונות, עוצמות וצבעים רגשיים שונים, סכמות קוגניטיביות שונות ופוטנציאלים וביטויים בפעולה שונים של העברה והעברה נגדית. שנית, סיום כזה כרוך בתהליך הדדי של ויתור, ושחרור, שכמו ביחסים אדיפאליים, כרוך באובדן והתאבלות אצל שני הצדדים של התהליך. ויתור ושחרור הכרוך בטרנספורמציה איטית ולא טראומטית של אידאליזציה הדדית, חוויות בלתי אפשריות של מושלמות מפצה ואהבה, אל קבלה של פגיעות, חודרנות הדדית והיכולת לחוות אובדן או תבוסה מבלי לותר על תקוה ומפגש מלא עם ההבטחות של העתיד. תהליך שכזה כרוך בהכרה בחדירותו של המטפל כמו גם של המטופל- כיצד הדברים נגעו במטפל והוא השתנה, בעבודתו עם כל מטופל שהוא והדבר כרוך ביצירת מרחב עבור תהליכי האבל של המטפל, כדי להמשיך (גם אם לא באופן סימטרי) עם המטופל.
המימד השלישי של מודל זה, כולל את השניים הראשונים ונשען על האמונה שמערכות זיכרון מרומזות- מה שזכה לכינוי –ידיעה התייחסותית פרוצדורלית- יכולות להשתנות רק על ידי חוויה המתבטאת בפעולה, ממשית ומורגשת, שחוזרים עליה ומתאמנים בה לאורך תקופות זמן משמעותיות ובנוכחות אחר משמעותי. אני מאמינה בהחלט, שסיום היחסים האנליטיים, הגיבוש הסופי וההפנמה של כל מה שהושג במהלך הטיפול, חייב לקרות במשא ומתן ההתייחסותי הסופי בין המטפל והמטופל, ששניהם חוזרים על חוויות התייחסותיות ישנות, ואז נפרדים מהלמידה ולומדים מחדש דרכים חדשות להתמיר דפוסים לא מספקים אלה. בימים האחרונים, יש להביא לתוך הדיאדה האנליטית את התובנות שהושגו מהעבודה המקיפה על העבר, על יחסי אובייקט וקונפליקטים משמעותיים מהעבר, כדי לשמש כהנגדה בלתי מספקת בעליל לטרנספורמציות הנאבקות לקבל אויר לנשימה וחיים, בימים האחרונים של העבודה ביחד ובאופן כלשהו מופיעות ומשתקפות בדרך בה הפגיעה הנרקיסיסטית הפוטנציאלית עוברת טרנספורמציה (דייויס,2003).
אחלוק אתכם כמה רגעים שנלקחו מתהליך סיום טיפול עם מטופלת שלי בשם קארן. לא אהיה מפורטת מאוד בהצגת התהליך הזה וגם לא אנסה לספק לכם תיאור מפורט של האופן בו שלושת הנושאים הללו באו לידי ביטוי בתהליך האנליטי או איך הם נפתרו בינינו. אנסה, עם זאת, לספק מעין תמונה שתעלה את המימדים הללו של סיום הטיפול ותתן לנו נקודת ייחוס לדיון. כמה מכם עשויים לזכור את קארן. מאמר קליני ארוך על הטיפול שלה (דייויס,2003) ניסה לתפוס את התהליך הקשה כל כך של מפגש עם ההשלכות המרושעות וחסרות הרחמים שלה וכיצד נאבקנו לשרוד את ההשלכות הללו, להבין את התפקיד שלהן ולרכך – לאורך זמן ובמאמץ רב – את האפקט המרעיל שלהם על יחסנו. חלק גדול ממאמץ זה היה כרוך ביכולתי לזהות, להחזיק ולשאת את מצבי העצמי והמפגשים ההרסניים והמתקנים גם יחד והיכולת שלי לאפשר לה לראות את מורכבות המוטיבציות שלי, הרסניות ומתקנות ואת מצבי העצמי בהם שכנו כוחות אלו. רק משום שראתה אותי לוקחת אחריות ומנסה לעבד את ההרסנות והבושה שלי, יכלה קארן להתגבר על מספיק מהאשמה המעוורת שהיא חשה ביחס לקנאה והזעם המרושעים שלה, לעצור את תהליך הריקון מתוך השלכה ולהתחיל להביא את הפיצול לידי השלמה שגרמה לה להרגיש אהבה ושפיות בו זמנית, חוויות שהיו בסתירה במשך רוב חייה.
אני מזמינה אתכם שוב להצטרך אלי ואל קארן. בנקודה זו, אנו שמונה שנים מאוחר יותר באנליזה של קארן. העצמי שלפניכם עתה, יהיו, על פני השטח, לא מוכרים לאלו שסבלו יחד אתי לאורך כמה מן התקופות הקשות יותר בעבודה שלי עם קארן במאמר הקודם. מבט המוות הקדורני שלה חלף לו. את מעיל הפוך הענק בעזרתו החזיקה את הייאוש וחוסר האונים שלה, החליפו חליפה מסוגננת ונאה, החושפת יותר את גופה, עיניים שיש בהם אנרגיה ותקוה ותכניות שיש בהן אמונה בעתיד שיהיו בו רגשות מזינים, אפילו אהבה. בשמונה השנים שחלפו, קארן סיימה את התואר הראשון והשלימה תואר שני בחינוך מיוחד. היא שרדה כמה מערכות יחסים של טלטלות והרסנות הדדית, כשמספיק ממנה שרד על מנת לפגוש, לצאת ולהתאהב בבראיין. אל תחשבו שאני מספרת לך סוג כלשהו של אגדה פסיכואנליטית של הצלחה חסרת תקדים בעולם בלתי אפשרי, אני יכולה להבטיח לכם עדיין יכולה להיות מאוד קשה. היא סובלת ממצבי רוח ופעמים רבות קצרת רוח, היא פגיעה נרקיסיסטית ומרגישה בושה וכקורבן, ללא פרובוקציה חיצונית משמעותית. אני יודעת שהיא תמיד תהיה אינטנסיבית ואני מניחה שפעמים רבות היא תהיה פרובוקטיבית ומאתגרת ביחסים אינטימיים. אלא שקארן למדה להכיר את עצמה. היא מבינה ומזהה את מצבי העצמי שלה. היא יודעת מהם המשברים ההתפתחותיים שסביבם הם עלו. היא יודעת אותם, מזהה אותם, מבינה בן כמה כל אחד, כיצד כל אחד חושב ומגיב ולאיזה מן האובייקטים המשמעותיים שלה שייך כל אחד. היא יודעת איזו תגובה כל מצב עצמי שלה צפוי לעורר באחרים. וחשוב מכל, אולי, היא יודעת כיצד לדאוג לכל אחד מהם והיא יודעת למי היא יכולה לפנות כדי לקבל עזרה אם נסיונותיה להזנה עצמית נכשלים.
קארן יודעת גם שאני דואגת לה מעומק ליבי. היא יודעת שאני גאה ב'עצמי'ם החדשים שהופיעו בעבודה שלנו יחד ובאומץ והתקוה שהיא מביאה לתוך העתיד שלה. אך היא יודעת גם כן, שאני מבינה ודואגת מעומק ליבי למצבי העצמי הכועסים, זועמים ומלאי קנאה שהיוו חלק גדול של עבודתנו האנליטית ביחד. ואף שהיא מזהה את הכאב והסבל שמעוררים 'עצמי'ם אלה, היא למדה להעריך את הפונקציות ההסתגלותיות וההישרדותיות שלהם למענה, הדרכים בהם ההווה שהיא אוהבת לא היה אפשרי ללא השנאה ההגנתית של העבר. קארן יודעת שגם אני מבינה זאת ושאני מוקירת תודה ל'עצמי'ם מלאי השנאה שלה, שגם אם כפו עלי רגעים של מודעות עצמית כואבת (מודעות למצבי עצמי שהייתי מעדיפה לשכוח או להתעלם מהם), הם גם הגנו על קארן. הם אפשרו לה לשרוד את ילדותה והם הביאו אותה לאנליזה, לעבודה אתי ולתוך חיי.
יש עוד עבודה שקארן ואני יכולות לעשות על מנת לבסס את ההתקדמות שהיא עשתה בטיפול שלה. אך בראין התקבל זה עתה לאוניברסיטה בקליפורניה  והם החליטו שקארן תבוא אתו. הם יעברו יחד. הם מתכננים להתחתן. קארן תחפש את משרתה הראשונה בחינוך מיוחד, בחוף המערבי. קארן ואני בוחרות להאמין בעתיד ואנו מתחילות את התהליך הקשה של סיום האנליזה שלה ושינוי היחסים שלנו למשהו שלעולם לא יהיה אותו הדבר. במהלך עבודה זו, קארן ואני נעות בחופשיות בין מצבי עצמי ויחסי אובייקט שהגדירו את תהליך ההעברה וההעברה הנגדית בתקופות מסויימות של האנליזה שלה. אנו לומדות לזהות, שתינו במידה של הפתעה, את  ההופעה החוזרת בתקופה זו של חוויות עצמי-אחר שהאמנו שעבדנו עליהן ושינינו אותן. אני לומדת מעבודתי עם קארן, שמצבי עצמי לא ממש נעלמים, שהשינוי שלהם  במהלך העבודה האנליטית הוא יחסי ונזיל, ותמיד ישנו סיכוי לעליה שלהם בחוויה ובבניה הבינאישית, בהקשר של חוויה פגיעה במיוחד.
התחלתי לקלוט במהלך העבודה שלי עם קארן בתקופה זו, את ההופעה וההעלמות החמקמה של חלק שלה שהיכרתי: הקארן של המאמר הקודם- הקארן שהיא קשוחה, דרשנית, לא מרוצה, שלא ניתן לנחם אותה; קארן שקשה לאהוב, לסבול, שקשה לעיתים לא לשנוא. היא אינה נוכחת באותו אופן בו היתה בעבר, אך היא פולשת לעבודתנו המשותפת, מתגרה, פרובוקטיבית, נוכחות מורגשת. הופעתה מפתיעה את שתינו. קארן מכילה אותה באי רצון ורגשות מעורבים. אני מקבלת את שובה, אך מברכת את בואה בהסתייגות עמוקה משלי. באותם רגעים אתי, היא זועפת ומיואשת.  כיצד אני יכולה לתת לה ללכת? היא שואלת. אולי היא צריכה להיות אתי ולא עם בראין. אולי היא צריכה להישאר לעוד שנה או שנתיים ולעשות עבודה אנליטית. אולי בעצם מקל עלי לראות אותה עוזבת, מצפה בסתר להליכתה. אולי לא מאמת איכפת לי ממנה כפי שטענתי. אולי הכל היה שקר, אסטרטגיה טיפולית, מניפולציה. 'אולי הייתי טיפשה' היא בוכה לבסוף 'להאמין שאת יכולה לדאוג לי, להישאב פנימה וכעת להיפלט החוצה על ידך. כיצד יכולתי בכלל להאמין שבאמת איכפת לך, מדוע לכל הרוחות נתתי לעצמי להיות כה פגיעה'?. באמת מדוע?
שאלות כאלה מהדהדות בתהליכי העברה והעברה נגדית, מייצגות מגוון של זיווגים דיאדים משמעותיים מתקופות התפתחות שונות. האם הסיום של האנליזה של קארן ייזכר ויירשם כנטישה עויינת, השלכה טרם זמנה אל עולם קר ובלתי מזמין? או שמא השחרור ייצג את הג'סטה האוהבת המוחלטת, ויתור על הצורך הנרקיסיסטי של המטפל להיאחז באהבתו האדיפאלית המעריצה של המטופל על מנת לשחרר לחופשי את המטופל לטובת אהבה פוסט אדיפאלית, אינטימית של קרבה הדדית? עלינו להניח שתהליך העיבוד יהדהד ברמות שונות, יעורר זכרונות ותהליכים התייחסותיים דיאדים ממגוון משברים התפתחותיים.
חלק מהחכמה הפסיכואנליטית  הקונבנציונאלית שלנו יודע שסימפטומים נוטים לשוב ולהופיע סביב הפרידה. חלק ממה שאני מציעה היום הוא, שלא רק סימפטומים חוזרים בסיום אלא גם פרדיגמות וארגונים של עצמי-אחר, מהם עולים סימפטומים מסויימים ובהם הם מופיעים.  הגענו לנקודה בה מצב העצמי הקודר והמיואש של קארן חוזר להיות נוכח ומתמשך. לא ממש כפי שהיה בעבר, משום ששתינו מבינות עם מה אנו מתמודדות: אנו מכירות את העצמי הזה, את התגובה שלה, הטריגר שלה, אנו יודעות מה הוא מעורר בשתינו. כל אחת מאיתנו יודעת שהיא והתגובות המורעלות שלנו כלפיה, מייצגים חלק מאיתנו- לא את כולנו, רק חלק. היא כמו קרוב משפחה לא ממש רצוי- אנו יודעים שאיננו ממש נהנים ממנו- והוא מגיע לביקור בכל זאת, נחוש לכפות את עצמו עלינו. מדוע היא הגיעה, קארן ואני תוהות. מה היא רוצה? אני מציינת לי, בנקודת זמן זו, שמצב עצמי זה של קארן נראה צעיר יותר, מפוחד יותר, פגיע יותר מכפי שנראה בהופעותיו בעבר. היא תוהה בקול רם 'מה יהיה אתי'? היא מביאה לי חלומות המשקפים את מותה הקרב ובא. היא נראית עצובה וקטנה, כאילו מתרוקנת מתוך החיים שבה. עולה בי אסוציאציה לסרט ET, לייצור השוכב גוסס משום שהסביבה שלו לא יכולה לדאוג לצורת חיים שכזו. אני חושבת באותו הרגע על החלום החוצני מלא המשמעות, שקארן הביאה לי לפני שמונה שנים, ברגע משמעותי במיוחד בטיפול (דייויס,2003). אני מתחילה להקשיב למצב העצמי שלה באופן שונה, מילולי יותר. אני לוקחת את הדיסוציאציה בטרנספרנס באופן יותר קונקרטי ומרשה לעצמי לעכב את המציאות למשך זמן רב יותר ובאופן עמוק יותר, כדי להאמין שאני עדה ומדברת עם קארן אחרת.  במושגים שהשתמשתי במקום אחר (דייויס,1996,1998), אני חווה דיסוציאציה טיפולית, הפעם בהעברה הנגדית.
בפעם הבאה שקארן שואלת אותי, 'מדוע היא כאן, מדוע באה'? אני מרגישה מוכנה יותר להשיב.
'אני חושבת שהיא כועסת עלי, קארן, משום שאני כה עסוקה בלומר לך שלום, עד ששכחתי ממנה, שכחתי לומר גם לה שלום. היא מרגישה שאני  מצפה כבר לראות אותה הולכת, משום שהייתי עסוקה יותר מדי בך, מעורבת יותר מדי בשינויים המרגשים והדברים שקורים לך, מכדי להבחין כמה היא פוחדת שאנו נוטשות אותה. אני חושבת שאני יכולה להבין איך היא מרגישה. אני חושבת שהיא צודקת, שבלי לשים לב נטשנו אותה לשרוד הפעם לבד לגמרי ביחסים שלנו'.
קארן מתבוננת בי בשקט, מהורהרת. פניה מביעות הפתעה, בלבול. משהו בתוכה מנסה לזהות, לקחת פנימה את מה שאמרתי, להעריך את החשיבות הרגשית. אפשר כמעט לחוש תנועה קדימה ואחורה בזמן, הזמן שלנו ביחד – שלה ושלי, ההיסטוריה של מפגשי ההעברה, העברה נגדית הרבים שלנו- ולאורך ההיסטוריה האישית של קארן (מות אביה, הנטישה הפסיכוטית של אמה). כלם נוכחים ברגעים ספורים אלה בהם קארן יושבת בשקט ומתבוננת בי. איננו חזרה בעבר, ואיננו כעת בהווה, אלא בשניהם ואנו גם כל הרגעים וה'עצמי'ם שהיינו זו עם זו בין לבין.
'היא פוחדת שהיא תמות בלעדייך' ממלמלת קארן, כאילו אינה מוכנה עדיין למילים הנפלטות ממנה. אני חושבת שהיא לא חשבה עליהן קודם לכן. הן עולות בו ברגע. המשמעות שתינתן להן נמצאת בינינו, לא קיימת עדיין שטרן,1983). 'בראין לא מכיר אותה. רק את ואני מכירות אותה. היא זקנה מדי. היא צעירה מדי. היא יותר מדי מרחוק וממזמן, מכדי שיוכל להבין אותה, או שאני אבין אותה כשאני איתו. אף אחד לא אהב אותה או רצה בה חוץ ממך, ג'ודי. היא כל כך מפוחדת'.
'אני חושבת שהיא באה להיפרד, קארן' אמרתי, 'להיות חלק מן הפרידה שלנו זו מזו. אני חושבת שהיא צריכה לדעת שאני דואגת לה מאוד ושאתגעגע אליה, למרות כמה שהיא יכולה להיות קשה, ושאני אחזיק אותה בתוכי כדי שהיא לא תעלם לחלוטין. אני חושבת שהיא הבינה שאם אשמור אותה חיה, היא תוכל להמשיך ולהתקיים, שהיא לא צריכה למות, גם אם את ובראין עסוקים בעניינים אחרים'.
'אבל היא רק חיה בינינו, ג'ודי. ואם אין 'אנחנו'' היא תעלם ותמות ואני לא אמצא דרך להיות שלמה'.
'תמיד יהיה 'אנחנו'', אני אומרת לה. 'האנליזה תסתיים, אולם שתינו נמשיך להתקיים, בתוך כל אחת מאיתנו. זה לא ייגמר'.
'האם היא תוכל להתקשר אליך לפעמים'? קארן שואלת.
'בודאי שתוכל' אני משיבה. 'את יודעת שאת יכולה להרים את הטלפון ולהתקשר בכל עת שתצטרכי או תרצי, אבל אני חושבת שהיא צריכה לדעת זאת גם כן. היא צריכה לדעת שהיא יכולה להתקשר אלי- שאם היא תרגיש שהיא נעלמת, מתה, מתפוגגת, היא יכולה להתקשר אלי כדי לודא שהיא עדיין קיימת, לפחות בתוכי. היא יכולה להתקשר כדי לברר מה שלומה'.
'ומה אם תמותי, ג'ודי? מה אם יקרה לך משהו'? קארן שואלת.
אני חושבת כאן על מותו המוקדם והפתאומי של אבא של קארן בהיותה בת 9. האומץ והתעוזה שלה לגעת באספקט זה של הסיום מרגשים אותי- האפשרות שאמות-  דבר שלא עלה בינינו. 'אני יכולה להבטיח לא למות, קארן' אני משיבה, 'את האדם האחרון שאבטיח לו דבר כזה. אבל אם אמות, כאשר אמות, יהיה לך אותי בתוכך. אני אחזיק אותה בתוכי כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות, ואת תחזיקי אותי בתוכך כדי שהיא ואני נוכל להמשיך לחיות ביחד, ללא קשר למה שיקרה לאחת מאיתנו כאן בחוץ'.
קארן שותקת למשך כמה דקות. 'אני בסדר' היא אומרת לי. 'אבל היא בוכה כל כך חזק בתוכי. היא רוצה שתדעי זאת. והיא רוצה שתדעי כמה היתה רוצה לשבת על ברכיך, לבכות כשאת מחזיקה אותה. אבל היא יודעת שהיא גדולה מדי בשביל זה'.
'אולי את גדולה מדי בשביל זה' אני משיבה 'אבל לא היא, וכל כך הייתי רוצה לעשות זאת בשבילה. אני ממש יכולה לדמיין את זה. אני יכולה לראות את התמונה הזו בראש, יחד אתך, שאולי במרחב שאני ואת והיא חולקות, היא ממש תרגיש חלק מהחוויה הזו שמחזיקים אותה'.
כאשר אני מרימה את עיני אל קארן, עיניה עצומות חזק, היא מכורבלת בכסא, ידיה כרוכות סביב ברכיה, בוכה בשקט, מתנדנדת בעדינות. 'ששש' היא מסמנת לי, 'ששש'. כך, במקום לדבר, גם אני סוגרת את עיני וחוזרת להנות מהדימוי הפנימי שקארן ואני חלקנו.
בתוך האינטימיות העמוקה של תהליך עיבוד האבל ההדדי, מגיע משבר, לא צפוי ולא מוזמן ומאיים להרוס, או לפחות לאתגר את האהבה ההדדית שקארן ואני מנסות לשמר ולהמיר, באופן שתיארתי. המשבר הינו דוגמא אחת לסוג האכזבה שתאתגר את השלמות הבדיונית של מה שיצרנו ביחד, ועשוי להוביל להפנמה טובה -אך לא של אידיאליזציה, של חוויית אובייקט, או לחילופין תהיה אתגר שיאיים להרוס את חוויית האובייקט הטוב. שלושה חודשים לפני תאריך הסיום שהסכמנו עליו, קארן מעלה את השאלה האם אסכים לנסוע לקליפורניה, על מנת להשתתף בחתונתה. לא אומר שהייתי בהלם, משום שהייתי מודעת לאכזבה מכך שלא אראה את קארן מתחתנת- אכזבה מעודנת וכמעט מודעת, שהיא ובריאן בחרו להתחתן בקליפורניה. עלי לציין ביחס לכך, שנכחתי בחתונות וארועים משמעותיים נוספים בחייהם של מטופלים מסויימים עמם היה לי קשר ארוך ועמוק. זה לא קרה תדיר, אך זה קרה לעיתים במהלך הקריירה שלי. בכל המקרים, נכחתי רק בחלק הרשמי של האירוע, כלומר בטקס החופה ולא בקבלת הפנים, בטקס קבלת התעודה אך לא במסיבה. הייתי גם בטקס חלוקת התארים של קארן. אם כך, כאשר קארן החלה לדבר על חתונתה עם בריאן, דמיינתי שזה יוכל להיות עוד אחד מאותם אירועים שאוכל להיות בהם ולחלוק אתה את השמחה ולייצג את הופעתם של ארגוני עצמי אחר של 'אובייקט חדש' שיכלו לחיות ולנשום במרחב האינטר סובייקטיבי שיצרנו ביחסינו זו עם זו.
אביה של קארן נפטר. אמה הדכאונית פסיכוטית הגיבה בחמת זעם לנטישה המדומיינת שמסמלת חתונתה של קארן ובקנאה עמוקה על שמחתה באהבה שהיא מצאה. בצפיה בטקס הנישואין שלה, אוכל לייצג את ההורה הפוסט אדיפאלי המשחרר את בתו מהעירוב הדיאדי רווי הקנאה וההרסני, מהצורך הפרזיטי, החלול וחסר הרחמים שאפיין את הקשר הפרה אדיפלי עם אמה. אולי אוכל לייצג את האב שנעדר 'מוסר את הכלה' לגבר אחר שיוכל לספק אותה באופן שאני לא אוכל. בקיצור, אולי אוכל לייצג ולאחוז בביטחה את המרחב שקארן ואני יצרנו, שבו שמחה, אהבה ותקוה לעתיד, יוכלו לרגע אחד לעמוד מול קנאה, ייאוש ואפילו מוות.
ובכן, כאשר קארן הודיעה לי על כוונתה להתחתן בקליפורניה, חשתי תחילה הפתעה, יחד עם רגשות לא מובנים אחרים, אפלים יותר, שאוכל להבין ולקבל באופן מלא לאחר זמן- קולים קטנים יותר, צעירים, קולות שאוכל בקלות לדחות מעלי- גם בדיסוציאציה- אך לקולות אלה היה מסר שדרש להישמע. 'איך היא יכולה לעשות את זה'? 'היא לא רוצה אותי בחתונתה'? 'היא לא צריכה אותי בחתונה'? היו גם קולות אפלים יותר וקטנים יותר : 'היא לא אוהבת אותי'? 'איך היא יכולה להזיז אותי הצידה ברגע כזה'? והקולות הקטנים והאפלים ביותר שאמרו : 'שתלך לכל הרוחות, מי צריך אותה בכלל? אם היא רוצה ללכת, שתלך'. מדוע נתתי לעצמי לאהוב אותה? באמת למה?
לדעתי, המסורת הפסיכואנליטית שלנו עושה את זה קל מדי לתייג כפתולוגיה הרהורים כאלה אצל המטפל- עניינים לא פתורים של ספרציה, השקעה מוגזמת במטופל, השקעה מוגזמת בטיפול, העברה נגדית נוירוטית או אישיותית פתולוגית. אנו עושים דה הומניזציה לעצמנו בתהליך הניקוי העצמי הפסיכואנליטי, מונעים מאיתנו את הקולות שמקורם בהתפתחות והם מדברים איתנו מזמנים מוקדמים יותר וסוערים יותר בחיינו, קולות שילמדו אותנו (אם נקשיב להם) להקשיב למטופלים שלנו בקשב רב יותר, קולות שילמדו אותנו להבין דברים, לא הגיוניים, שה'עצמי'ם ההגיוניים והבוגרים שלנו בחרו לגדול 'מעבר להם'. אם אנו, כקלינאים, מקבלים את ה'עצמי'ם הצעירים שלנו ככאלו שלא 'גדלו' ממש, ולא כבעלי פוטנציאל נפשי והשפעה מופחתים, נביא חמלה להבנת המטופלים, שתבוא כנגד מצבי העצמי שלהם של שנאה עצמית והתעללות עצמית. אנו מרשים למטופלים להזדהות איתנו לא רק במצבים הנפשיים הבריאים והבוגרים שלנו, אלא גם עם יכולתנו ונכונותנו להקשיב –בלי לכחד- לקולתנו הפנימיים המטרידים, לשלב את קולות ה'עצמי'ם הלא רציונליים, פגועים נרקיסיסטית (ואפילו סדיסטים) במקום להתכחש להם. אנו  מלמדים אותם לשרוד את הבושה שיכולה ליצור ולשמר את סילוק העצמי ולהסיג אל העצמי את ארגוני הנפש והחוויות, המרעילים את ראיית העולם והיחסים של ההווה, כאשר הם מושלכים במקום להיות מוחזקים ולעבור מטבוליזציה. רק על ידי הסגה של ארגוני עצמי אלה אל תוך העצמי שאנו, מטפלים ומטופלים, יכולים להחליף את הביטוי בפעולה, בהתבוננות פנימה.
בסופו של דבר, במקרה שאני מתארת, רק בהכרה שחלק ממני נפגע, פגיעה נרקיסיסטית וגורש על ידי החלטתה של קארן להינשא בקליפורניה, יכולתי לוודא שמצבי עצמי אלה לא ייטלו שליטה באופן חתרני על התהליך הפסיכואנליטי, ויאפילו לתמיד את תהליך הסיום שלנו. בהכרה בהם והקשבה להם, יכולתי להתווכח אתם, עם ההיגיון שלהם, ולהחליף את ראיית העולם שלהם עם כזו שהיא חכמה יותר, בוגרת יותר, מכירה יותר בצורך של האחר ומוכנה לשאת תסכול ואכזבה אישית. היכולת לתת לה ללכת ולהניח לפנטזיות שלי ביחס לכך שהיא ממשיכה בחייה בלעדי, דרשו התאמה מצדי, ממש כמו התהליך שתיארתי, שההורה האדיפאלי צריך לעבור על מנת לשחרר, על מנת שיעבור מאהבה אדיפאלית המאורגנת סביב דמות הורית אידיאלית, לעבר אהבה פוסט אדיפאלית שאפשר לחיות אתה ולממש אותה בזמן אמיתי.
היה עלי להכיר בכך שהיה בקארן צד  חזק, בריא וגדול למדי, שידע שהגיע הזמן שנסיים את היחסים האנליטיים שלנו. צד שידע שאם היא תתחתן, תמשיך בדרכה, תתחתן עם בריאן, היחסים שלנו- שלי ושלה- צריכים לרדת מהמרכזיות שהיתה להם פעם ולקבל תפקיד מארגן פחות חשוב, יותר מאחורי הקלעים, בקיום הפרה מודע של היום יום שלה. נאלצתי להכיר בכך שהבחירה לקיים את חתונתה בקליפורניה, היתה ההתחלה של הסיום שלנו. חלק חזק, משמעותי ובוגר ובריא שלי, צריך לקבל את חוכמתה ולהשתיק את מצב העצמי הצעיר, הפגיע יותר והמתאבל שלי. הכרתי גם בכך שמשא ומתן זה לא יהיה קל. היו אספקטים של קארן שנותרו לא מודעים לכך שלהתחתן בקליפורניה היתה בחירה שלה, שזו היתה החלטה –כזו שלפחות באופן חלקי תוכננה ליצור גבול בין החיים שלנו לבין חייה החדשים. היא לא היתה מודעת לכך באותו יום, כשהביטה בי, מלאה כולה בהתלהבות, השתוקקות ותקוה (כל הרגשות ששתינו נאבקנו עליהם זמן כה רב במאמץ רב) ושאלה אותי 'את תבואי לחתונה, נכון ג'ודי? כלומר, אני יודעת שזו דרך ארוכה, אבל את לא תחמיצי את זה, לא תוכלי להחמיץ את זה, נכון'?
זה היה אחד מאותם רגעים באנליזה, שאדם לעולם לא שוכח. אחת עשרה שנים של עבודה פסיכואנליטית של ארבע פעמים בשבוע- עבודה טובה, קשה ואפקטיבית- היו תלויים להם באופן כל כך פרובוקטיבי, אך מבלי דעת, רק במרחק נגיעה ממלתעותיה הטורפות של מפלצת האובייקט הרע. התבוננתי לתוך עיניים אלה, מלאות תקוה וחדווה וזיהיתי את הסיכון הרגשי העצום שקארן לקחה בהעניקה לי את ההזמנה, כשאני זוכרת גם את המבט המת , את הערפל המיואש וחסר החדוה שסימל כל כך הרבה מעבודתנו המשותפת. אני מדמיינת יחד את שני הפנים הללו, ותוהה באותו הרגע כיצד אוכל לא לבוא. ועם זאת, כיצד אוכל לבוא? היה זה רגע בלתי רגיל לפסיכואנליטיקאי, אך גם רגע רגיל. כולנו עמדנו נוכח רגעים כאלה, בודאי יותר פעמים ממה שהיינו רוצים לזכור. ברור לגמרי ברגעים כאלה, שרוב איך שהיחסים הפסיכואנליטיים יזכרו ויירשמו, יקבע בינינו ברגעים, בימים ובשבועות שיבואו.
לפני שיכולתי לבחור מילים כלשהן, קארן קראה ויחסה משמעות להיסוס שלי. 'לא חשוב' היא אמרה, 'אני רואה שאת לא רוצה לבוא. אני מצטערת שביקשתי, שהתיימרתי כך. זה היה טפשי וילדותי מצידי. אני לא יודעת מה חשבתי...' . קולה דעך. מרירות, השפלה ואבל, נאבקו על מקומם במאבק המורכב על שליטה בתוכה. ואז באה התקפת בכי.  ישבנו בשקט, קארן בכתה מולי, ואני בכיתי בתוכי. אין מילות קסם או פירוש קסם שיגן עלינו או על הטיפול ברגעים כאלה. אנו סומכים על הכוח של מה שיצרנו. אחסוך מכם את הגידופים שבאו אחרי נסיונותי להיות אמפתית לכאב שגרמתי לקארן בהחלטה שלי. ובכל זאת, החלטתי שעלי לקחת אחריות לכאב שהיא חשה. חשתי שעלי לחזק אותה, שהרצון שלה שאהיה בחתונה שלה לא היה ילדותי או טיפשי. היא הגיבה להערות אלה בחריפותה הרגילה 'לא משנה מה זה כן ומה זה לא. את לא באה. זה כל מה שחשוב'. בתום הפגישה, קארן תהתה מה היה הטעם לגלות ולהתחבר לכל ה'עצמי'ם הצעירים שבתוכה, אם התוצאה היתה שהם יידחו וימעכו שוב ושוב. כשהיא יצאה מהפגישה, יכולתי לשמוע אותה ממלמלת לעצמה: מדוע נתנה לעצמה לסמוך עלי, מי אני שהיא דמיינה שאוכל לעזור לה, מדוע סמכה עלי? מדוע באמת, שאלתי יחד אתה באותו אחר הצהריים.
אלא שקארן, משום שהיתה קארן ולא מישהי אחרת, חזרה למחרת ובזה שאחריו, ואחריו ואחריו. אותה עקשנות שבעבר הובילה אותי למצבים סוערים של ייאוש, נאחזו כעת בחירוף נפש בחיפוש נואש אחר תכלית טיפולית וכפרה. ניסיתי, בזהירות, להציע לקארן שהבחירה שלה לקיים את חתונתה בקליפורניה, היתה כנראה בעלת משמעות. שמשמעותה עשויה להיות שחלק ממנה הכיר בצורך להמשיך הלאה, להעביר בעדינות את מערכת היחסים שלנו אל הרקע, להיות כל כולה בהווה, עם בריאן, באופן שהנוכחות שלי עשויה להפריע. אך קארן הכירה אותי היטב. אחרי 11 שנים של אנליזה, היא הכירה לא רק את מצבי העצמי שלה לאורך ההיסטוריה ההתפתחותית שלה, אלא שהיתה לה תחושה טובה מאוד גם לגבי כמה משלי. ואז היא תקפה ישירות. 'את נפגעת כי אני מתחתנת בקליפורניה, שלא חשבתי יותר עליך. זו הדרך שלך להחזיר לי. אנחנו יכולות לדבר עוד ועוד על קארן הקטנה והצעירה, אבל שתינו יודעות שיש גם ג'ודי קטנות וצעירות. אני מכירה אותן. ראיתי אותן'.
אפשר לראות, כך אני מקווה, כיצד פירוש כזה, בייחוד כשהוא מכוון כנגד אספקט של המטפל שהוא לא חשב עליו, יכול לעורר ביטוי בפעולה ומצב ללא מוצא של העברה והעברה נגדית רגרסיביים. היות שתיארתי ביטוי מחדש הרסני בפעולה בעבודה עם קרן במקרים קודמים (דייויס 2003), הייתי רוצה להציג מה שאני רואה כתגובה אופטימאלית יותר. בעשותי כך, אני מאמינה כי הקורא יבין כי כל אינטראקציה נתונה עשויה ללכת לשני כיוונים, כי כל אנליזה יש בה אינטראקציות ומפגשים אופטימאליים ולא כל כך אופטימאליים.
בהינתן שחשבתי באריכות, במקרה מסויים זה, על מצבי עצמי צעירים שלי והקשר שלהם עם הבחירה הקלינית הספציפית שלי, חשתי שאני יכולה להתמודד עם האשמותיה של קארן, עם פחות בושה משהיתה יכולה להתעורר בי במצב אחר. למעשה, התרשמתי וקצת נהניתי מיכולתה להציע פירוש כל כך מורכב ומלא תובנה על אישיותי. עלי להודות שהייתי גאה בקארן באותו הרגע. אני משוכנעת שחיוך עלה על שפתותי כשהיא הציעה את פירושה המדויק, אך כי לא שלם, על החוויה שלי. הנדתי בראשי בהסכמה כשהיא דברה. 'את צודקת, קארן' הגבתי. 'אכן נאבקתי עם רגשות כאלה כאשר שמעתי שאת מתכוונת להתחתן בקליפורניה. כל החלקים הקטנים שלי כעסו מאוד ונפגעו והתאכזבו. והם עשו למעשה, עניין גדול וחשבו דברים לא נעימים, ועלו בהם מעשים לא נעימים של נקמה'. כאן, חיוך דק, המשלים את החיוך שלי, עלה על שפתותיה. המשכתי, 'אבל הייתי רוצה לחשוב, שאותם חלקים קטנים שלי לא מנהלים לי את העניינים וקובעים דברים, יותר מאשר הדברים הללו אצלך, בתקופה זו. את שוכחת שיש לי חלק מבוגר יותר, בתקווה שהוא חכם יותר, קצת יותר מאופק ונכון יותר לחשוב על הצרכים והתשוקות שלך בצומת קריטי זה של חייך. שוחחתי עם הצעירים יותר שלי, ממש כפי שאת למדת לשוחח עם הצעירים יותר שלך. הסברתי להם מדוע אני חושבת שאת צריכה לעשות את מה שאת עושה. הם לא אוהבים את זה מאוד, אבל אני חושבת שהם מבינים. יכול להיות שהיה מאבק צמוד לזמן מה, אבל אני לא חושב שההחלטה היא שלהם. אני מאמינה – כמובן ששתינו יודעות שאני לא יכולה לומר בודאות- אבל אני מאמינה שהחלטה זו היא שלי. אני יודעת שאת לא אוהבת את ההחלטה, אבל אני באמת מאמינה שקיבלתי אותה כמטפלת שלך ולא כילדה פגועה בת שש'.
'איך את יכולה להיות בטוחה'? השיבה.
'ובכן, אני לא בטוחה' השבתי. 'אבל במידה בה אני מרגישה בטוחה מספיק, זה משום שההחלטה גורמת לי להיות אומללה. אני לא חושבת שילדה בת שש מקבלת החלטות שעושות אותה אומללה. את יודעת שמאוד הייתי רוצה להיות בחתונה שלך. החלק הגדול שבי, בערך תשעים אחוז, הכל פרט לחלקים הבוגרים שלי, חושב שקיבלתי החלטה גרועה. הוא לא אוהב את זה בכלל, לא יותר ממך. זו הסיבה שאני חושב שזה החלק הבוגר'.
'באמת? את באמת רוצה לבוא'? שאלה קארן.
'באמת, בכנות, אני רוצה לבוא' השבתי.
'הקטע של להיות בוגר, יכול להיות די מחורבן לפעמים, קשה לסבול את זה' מלמלה קארן לבסוף.
'קשה לסבול את זה, לשתינו במקרה הזה, קארן. הבעיה היא, שהייתי רוצה לומר לך שזה נהיה קל יותר במשך הזמן, ואחרי אימון, אבל זה לא'.
קשה להעביר את התחושה, במאמר כתוב, של הירידה והזרימה של נושא כזה, איך האכזבה, דחייה, זעם והקבלה לבסוף, נעו קדימה ואחורה לקדמת הטיפול בחודשים שבאו לאחר מכן. נושא כזה לעולם אינו נפתר באינטראקציה אחת ואני מציעה את האינטראקציה שעשיתי כסוג של דגימה- דוגמא, קצרה ולא שלמה, של האופן שבו עבודה מסוג זה מתנהלת, מן המרכז של הרגישות הקלינית שלי. אילו היה לי יותר זמן, הייתי מביאה רגעים נוספים מסיום הטיפול של קארן, רגעים שאם נאסוף אותם יחד, יביאו יותר מהשטיח הרקום עליו דיברתי, יותר מהאכזבות והפגיעות הנרקיסיסטיות שיש לשים אלו בצד אלו למול רגעים של אינטימיות.  הייתי רוצה להביא טעימה עמוקה יותר של העושר והגוונים, האז והעכשיו, האת והאני, הסיום או טקס הענקת התארים, הסוף או ההתחלה, ה'את יכולה לקבל/לא יכולה לקבל, האיכות של ה'אני אוהבת אותך כל כך אבל אני מתכוונת לתת לך ללכת' של סוף שנעשה באופן מלא, ביחסים אנושיים מיוחדים ומדהימים שכאלה. אבל זה לא אפשרי.
בסופו של דבר, אולי התחושה שלי של לרצות עוד זמן או מרחב במאמר זה, הוא סוג של ביטוי בפעולה. שהרי כל סיום מתאפיין בחוויה של לרצות עוד קצת זמן כדי להספיק לעשות עוד קצת, בכמה עניינים חיוניים שלא הושלמו ('אילו היה לנו עוד כמה פגישות, עוד כמה שעות, עוד כמה רגעים...').
באותו אופן, שום וינייטה לא יכולה לתפוס את מכלול התהליך האנליטי. אני מאמינה שאין רגע קליני שמעביר רגע ייחודי ומהותי בתוך הטיפול האנליטי. לא זו היתה כוונתי. יותר נכון הוא, הספציפיות של החומר הקליני שהוצג, מנסה לתפוס רגישות קלינית, רגישות שמודגמת ברגע, אבל ממלאה כל רגע קליני וכל בחירה קלינית שאנו עושים, באינסוף הרגעים הללו שעולים בכל אנליזה. בהכרת תודה לויליאם בלייק, אני בוחרת להאמין שאנו יכולים לאחוז בעולמנו – עולמנו האנליטי- בגרגר חול...אנו יכולים למצוא עולם ומלואו – עולם ומלואו של המטופל, בתוך המסגרת של שעה אחת. על כן אני מציעה את המקטע הזה, הגרגר הזה מן האנליזה של קארן, כרגע אחד בלבד של פרידה העומד כנגד הרקע של הדרכים בהן קארן ואני היינו ביחד.
יהיו כאלה מביניכם שיופתעו שבחרתי לא לבוא לחתונתה של קארן, ויהיו כאלה שיהיו המומים מכך שבכלל שקלתי דבר כזה, גם כפנטזיה. כוונתי, בכתיבת מאמר זה, לא היתה להביא את מידת הצדק או הטעות של בחירה קלינית כזו או אחרת ואף לא להמליץ על הסגנון האישי שלי בעיבוד החלטה כזו בתוך הטיפול. ברגע מסויים זה, אני מבקשת להדגיש את אמונתי, שכל פסיכואנליזה היא איחוד של רגעים. חלקם מספקים, שמעבדים טראומות מוקדמות, חסכים ואינטראקציות סאדו מזוכיסטיות. אלו הם רגעים המציעים צורות חדשות של יחסי אובייקט, בריאות יותר. הן מניעות ויתור והתאבלות על מה שאנו קוראים 'קשרי אובייקט רעים' ומאפשרים הופעה של מצבי עצמי ואינטראקציות עצמי-אחר שיופנמו במקומם. אולם רגעים אחרים ממחישים את המגבלות של התהליך הפסיכואנליטי ושל המטפל עצמו, התסכולים, החסכים וצורות מוזרות ולא מספקות של התייחסות, שהן תוצר של הטיפול עצמו.
הגעתי לאמונה חזקה, שלא הסיפוקים ולא התסכולים, שיוצרים בסופו של דבר את השינוי הטיפולי. זהו המרחב הנוצר בין סיפוק ותסכול, המרחב שבין תשוקה לייאוש, בהם התאבלות וקבלה פותחים דרך להתחלות חדשות ומניעים את הפוטנציאלים של התקווה, בהם פסיכואנליזה יכולה לעשות את המיטב שלה, במיוחד ליצור את הקסם של הטרנספורמציה. כדי שהתאבלות כזו תקרה, עלינו כמטפלים להשלים עם המגבלות והמאבקים שלנו  ועלינו לקחת עליהם בעלות. בסופו של דבר, עלינו לתת למטופלים שלנו ללכת עם הידיעה המלאה שהם לא נפרדים מאחר שהוא אידאלי, כולו מושלם ויודע הכל, אלא מבן תמותה שממש כמוהם הוא שביר ובעל חולשות. בן אנוש שלמרות כל זאת, עשה את כל שביכולתו, נאבק ומתח את גבולותיו כדי ליצור משהו בעבודה, משהו בעבור המטופל שהוא עשיר ביופיו, בפוטנציאל וברגש. עולה בזכרוני, בעת סיום, אמילי דיקנסון (1981):

עבור כל רגע אקסטטי,
עלינו לשלם בייסורים
בשיעור נוקב ומרטיט
לאקסטזה

על קארן ועלי, להשלים עם גבולות מה שאנו יכולות לתת ולקבל זו מזו. עליה לחפש אצל אחרים את מה שאינני יכולה לספק, מבלי לבטל מתוך אכזבה, את מה שיכולתי לתת. ועלי, לתת לה ללכת, לחפש מאחרים את מה שאנו לא יכולות לחלוק. עלי לוותר על האידיאליזציה שלי לפני שהיא תוכל לעשות זאת, ובכך לשחרר אותה לצאת לדרכה, ולאחוז באפשרות לשרוד אכזבה בידה האחת ולשמור על תקוה למות אכזבה כזו, בידה השנייה.
פרזנטציה זו כשלעצמה, היא מעשה אישי ועמוק של התאבלות- שלי על קארן. היא עדיין בקליפורניה. היא שם מזה כמה שנים. אני שומעת ממנה בקביעות, אך לא בתדירות גבוהה, מכתבים ותמונות המתארים חיים מלאים ואת חלוף השנים. אני חשה שאני אתה. וקארן אתי. בעבודתי כמטפלת, למדתי בלי די מהטיפול בה. אבל יותר חשוב מזה, כאדם, אני נושאת בתוכי את האומץ והנחישות שלה, את חוסר נכונותה הנחושה לוותר ולהכנע לייאוש. אני חשה בה לפעמים, גם במאבקי האישי הקשה ביותר, כהזדהות, כאדם, מערכת יחסים הממשיכה להתקיים בתוכי. אני מרגישה ברת מזל שחלקנו משהו מחיינו זו עם זו.
סיום, אם כן? איזו מילה מוזרה לכזה רגע חד ומר-מתוק, רגע של דממה מוחלטת, שבו עבר, הווה ועתיד מתנדנדים להם בו זמנית, רגע לקחת נשימה עמוקה וארוכה, לפני שממשיכים הלאה.