טראומה מורכבת (CPTSD) בטסטים

​

מבחנים פסיכודיאגנוסטים הם כלי ייחודי ואיכותי לזהות נבדקים בעלי עבר טראומטי. כדי ללמוד על זיהוי עדויות לקיומו של עבר טראומטי, חשוב להכיר את מושג הטראומה על גלגוליו השונים, ולהבין כיצד הם באים לידי ביטוי בסוללת המבחנים, ובמיוחד ברורשאך וב-TAT. 

הבנת מאפייניה של ההפרעה הפוסט טראומטית לסוגיה נשענת על שני יסודות חשובים. האחד הוא הפורמאלי, הצורך להכיר היטב את כל התסמינים המאפיינים את ההפרעה. בלי ידע זה בפסיכופתולוגיה, הכרה ממשית של התסמינים המפורטים ב-DSM או ב-ICD , אי אפשר להסיק מסקנות הגיוניות ושיטתיות מחומר המבחנים. בבואנו לתת אבחנה מתוך המבחנים, ניתוח ממצאי האבחון בלי ידיעת התסמינים של הפתולוגיות הנפשיות השונות באופן מסודר, אינו מאפשר לעשות יותר מאשר לתאר באופן כללי מאפיינים פסיכולוגים, שנותנים לעיתים הבנה כללית לגבי המאובחנים. ידע פסיכולוגי רחב ומסודר מאפשר תיאור השוואתי מפורט, בין הממצאים שעלו בחומרי האבחון, לבין הקריטריונים הנדרשים למתן אבחנה. חשוב לזכור שתהליך זה אינו מתמטי, וגם בבדיקות קליניות חוזרות ותצפיות על מטופלים, באשפוז או בראיון, הם אינם מקבלים אבחנה מוחלטת בדיוק של מאה אחוז, אלא זוכים לאבחנה שהיא במתאם גבוה לדרישות המלאות של הספרות.  על מנת לחזק את תהליך האבחון, אנו נזקקים למאפיין השני, והוא הבנה פסיכו דינאמית, רחבה ועמוקה יותר מאשר התיאור הפנומנולוגים של התסמינים המוכרים. אבחנות פנומנולוגיות הן כלי לזהות התנהגויות ולעיתים גם עמדות של מטופלים, אך חסרות מידע חשוב לגבי מניעים עמוקים והתנהלות העולם הפנימי של הנבדקים. על כן אתאר בהמשך את מה שאקרא לו 'פרופיל', כלומר אוסף של תכונות ומאפיינים פסיכולוגיים של נפגעי טראומה. הרעיון של 'פרופיל' הוא לחלק באופן מסודר והגיוני את הסימנים המוכרים הנקשרים עם תופעות  כמו טראומה, אובדנות, ספקטרום אוטיסטי, די-סוציאליוות ותופעות אחרות לעקרונות פסיכולוגים.  הפרופיל מתייחס לשילוב של תסמינים והתנהגויות וניסיון להבין את מה שעומד מאחוריהן מבחינה פסיכולוגית, בתוך העולם הנפשי של הנבדקים. 

העניין השני הנחוץ לצורך דיון בזיהוי מאפייני טראומה בטסטים, הוא הכרות עם התפתחות מושג הטראומה. אירוע טראומטי הוא מושג מוסכם, והוא חייב להיות חלק מרשימה של אירועים שמוכרים באופן אוניברסאלי כמסוכנים ומאיימים באופן ממשי, בין אם בחשיפה ישירה ובין אם בעדות לחשיפתו של אחר. כאב רגשי ביחסים שאינו קשור לאיום ממשי, או להזנחה ממשית, אינה מוגדר כטראומה. דמות הורית 'לא אוהבת' במובן הרגשי, לא תכנס לקטגוריה זו וחשוב לזכור שאנו מדברים על אירועים ממשיים ומציאותיים, הנחווים מאיימים ומסוכנים. 

עד תחילת שנות התשעים, היה קיים בעיקר מושג אחד, PTSD, שהתייחס למצבים נפשיים שהינם תגובה לאירועים קטסטרופליים, פעמים רבות מדובר באירוע יחיד, כזה שעוצמתו הקיצונית והמטלטלת, יוצרת צבר של תסמינים, המתארגנים סביב חודרנות, עוררות יתר, הימנעות ודיסוציאציה. לרוב מדובר באירועים כמו לחימה בשדה הקרב, תאונת דרכים, אונס, כליאה בשבי או אסונות טבע. אירועים אלו הינם מובהקים בהיותם מאיימים, אך גם בכך שהם גלויים, לרוב נזכרים היטב, ועל פי רוב אינם מתחוללים בתוך מערכות יחסים מתמשכות. נפגעי PTSD זוכרים את האירועים, מודעים לכך שהם נפגעו מהם ועל כן הזיהוי של הקשר בין האירועים לבין התסמינים שתיארתי, הוא ברור יחסית. בתחילת שנות התשעים החלה להופיע כתיבה מסודרת ומעמיקה, של תופעה החולקת את הדמיון עם פוסט טראומה קלאסית. הכותבות והחוקרות המרכזיות היו ג'ודית הרמן, ודייויס ופראולי. התופעה הוגדרה כהפרעה פוסט טראומטית מורכבת, PTSD COMPLEX (CPTSD ) . מדובר במצב נפשי ופתולוגי, שמקורו באירועים שנחוו כמסוכנים, מאיימים ופוגעניים, ממש כמו הטראומות המוכרות לנו. ההבדל הוא גם בכך שמדובר באירועים מתמשכים, שחומרתם עשויה להיות פחותה מאירוע טראומטי יחיד  כמו אונס או פציעה בשדה הקרב ואחרים, וגם בכך שמדובר בפגיעה שהיא חלק ממערכת יחסים קרובה, עלי פי רב מתמשכת. במקרים רבים הילדים הם הנפגעים, והפוגעים הם הדמויות ההוריות או הדמויות המטפלות הקבועות, והפגיעה היא מסוג של אלימות פיזית, התעללות רגשית של השפלות או תקיפה מינית. לעיתים הפגיעה יכולה להתרחש במערכת יחסים זוגית, או למול דמות סמכות אחרת, כמו מורה, אומנת ודומיהם. במקרים בהם הפגיעה הטראומטית מתרחשת בילדות, הנפגעים אינם זוכרים באופן מפורט או שאינם זוכרים כלל את האירועים של הפגיעה, ועל כן לא יכולים לדווח עליהם או להבין את עוצמת השפעתם. במקרים אחרים הם זוכרים את הפגיעה, אך רק לאחר שנים הם מבינים שלמעשה חוו מצבים פוגעניים קשים, ולא הבינו את חומרתה של הפגיעה בעת התרחשותה. מושג אבחנתי נוסף שנוצר על מנת לבדל את התופעה מ-PTSD, הוא DESNOS, ראשי תיבות של 'הפרעה של סטרס קיצוני, לא מובחנת', ששונה בכך שהיא מכירה בהשפעות הקשות של האירועים הטראומטיים על הזהות, על מערכות יחסים, על ויסות ושליטה של רגשות, וחורגת מתחום ארבעת האשכולות המוכרים של חודרנות, עוררות יתר, הימנעות ודיסוציאציה. התופעה הוגדרה ב 4DSM  , תחת מאפיינים הנלווים ל-PTSD.

הקריטריונים ל-DESNOS הינם :

1. שינויים בויסות רגשות ודחפים

2. שינויים בתשומת הלב והתודעה (דיסוציאציה)

3. שינויים בתפיסה העצמית (בזהות)

4. שינויים ביחסים עם אחרים (בעיות אמון)

5. סומטיזציה (כאב, קונברסיה)

6. פגיעה במתן משמעות (ייאוש, חוסר תוחלת)

גם ג'ודית לואיס הרמן, בספרה 'טראומה והחלמה' פרטה (בעמוד 151) את התסמינים המאפיינים CPTSD.

1. חשיפה למערכת יחסים רודנית, פיזית, רגשית או מינית.

2. שינויים בויסות (רגשי, דחפי, אובדנות)

3. שינויים בתודעה (שיכחה, דיסוציאציה)

4. שינויים בתפיסה עצמית (חריגות, בושה)

5. שינויים בתפיסת המתעלל (ייחוס כוח, הזדהות)

6. שינויים ביחסים עם אחרים (בידוד, שיבושים באינטימיות)

7. שינויים במערכות משמעות (אובדן אמונה)

כמובן שנתן לראות את הדמיון בין ניתוח התופעה בשתי ההגדרות שלה. בעולם הרפואי, במיוחד זה הנשלט על ידי איגוד הרפואה האמרקאי, ישנה הסתייגות ואפילו בורות ביחס לתדירות ולחומרה של CPTSD

כעת, משניתן לראות את ההגדרות החדשות של התופעה, ניתנת לנו אפשרות לחדד את התופעות המדוברות, שחומרי המבחנים נוטים לחשוף. רבים מהתסמינים הללו מופיעים במבחנים בדרכים שונות, לעיתים דומות לתיאורים הללו, ולעיתים בנגזרות פסיכולוגיות של התופעות. 

 

 

הפרופיל של טראומה מורכבת

 

א. יחסי קורבן תוקפן 

זו התופעה המובהקת ביותר המופיעה בתכנים של המבחנים, ובולטת מעל לכל במבחן הרורשאך ובמבחן ה-TAT. המאפיין הבולט ביותר של מערכות יחסים המחוללת CPTSD, הוא קיומם של שני צדדים, צד אחד המנצל והפוגע, והצד השני שהוא קורבן, מנוצל וחשוף לפגיעתו של התוקפן. יחסי קורבן תוקפן אינם מתוארים כסימפטום בסיסי בקריטריונים של DESNOS או של CPTSD, אך ברור כי הם אפיון בסיסי ומופיעים פעמים רבות כמאפיין בסיסי של מערכות יחסים מתוארות. הייצוגים עשויים להופיע ביחד, בתיאור של אינטראקציה בין קורבן לתוקפן, אך גם להופיע באופן נפרד, על ידי תיאור חזרתי של דמות התוקפן או של דמות הקורבן. 

 

מאפייני ההזדהות ביחסי קורבן תוקפן 

נפגעי טראומה מורכבת, מזדהים באופנים שונים עם דמויות האובייקטים שהפנימו מהיחסים הטראומטיים, בשלושה אופנים שונים.

 

הזדהות עם דמות התוקפן - נפגעי טראומה שמזדהים באופן מוחלט או דומיננטי עם דמות התוקפן, מועדים להיות בעלי מאפייני אישיות דיסוציאלים או פרברטים. הם ממוקמים בעמדת התוקפן ובתוכן המבחנים יופיע תיאורים מפורטים של התוקפן, של מעשיו ומניעיו, ולא תופיע התייחסות למשמעות הרגשית של הפגיעה, למחיר שישלם התוקפן, למשל בכך שהוא נתפס, ואין התייחסות של חמלה או אמפתיה לצד שנפגע. אף שהנבדק במבחנים מזדהה עם דמות התוקפן, אין הדבר מעיד על כך שהוא אינו חווה את עצמו כקורבן, של החברה, של הסביבה, של מי שפועל בגלל 'שעשו לי'. ובכל זאת, הוא מזוהה רגשית עם התוקפן. (אלו חיות שנתפסו ברשתו של עכביש, כעת הוא עומד לאכול אותן, הוא מאוד רעב – רורשאך 10)(TAT-13, הוא פגש אותה בפאב, הם עשו סקס ורבו, הוא רצח אותה. הוא יברח ויתחיל חיים חדשים בארץ אחרת). ציוני התוקפנות של גאקונו ומלוי צפויים להופיע ברורשאך בתדירות גבוהה יותר, במקרה של הזדהות עם התוקפן יהיו אלה ציוני AG-CON, תוכן תוקפני ו-AG-POT, פוטנציאל מיידי להתנהגות תוקפנית. חשוב לזכור ! מחקרים מלמדים שאחוז גבוה של עברייני מין והתנהגויות די סוציאליות אחרות הם למעשי בעלי עבר טראומטי. הדבר משמעותי במיוחד אצל נבדקים שיש להם הזדהות מובהקת עם דמות התוקפן. יש לבצע אבחנה מבדלת מסודרת, ויתכן שבמקרים מסוימים תהיה אבחנה כפולה, של טראומה ודי סוציאליות או של טראומה ופרברסיה. 

הזדהות עם דמות הקורבן – ישנם נפגעי טראומה שמזדהים באופן מוחלט עם הקורבן, ועל כן תשומת הלב שלהם והתחושה המודעת שלהם תהיה ממוקדת בכך שהוא חווים את עצמם כקורבן, פגיעים וחלשים, והם מתנהלים בהתאם. הם נוטים להסתגר, לא להתעמת, לחוש עצמם חסרי אונים וכל דפוס ההתמודדות שלהם יהיה נסוג ופאסיבי. במבחנים הם יפנו את תשומת לבם לתיאור מי שנפגע, לרגשות שלו ולמחיר שהוא  משלם, ללא הזדהות כלל או התייחסות לדמות הפוגעת, לתוקפן. (TAT 13- היא מתה לבדה, איש לא ידע שהיא גרה בדירה הזו, היא נבהלה מגנב שנכנס ואז ברח והיא מתה מהתקף לב. היא חיה את כל חייה לבד. שכן שראה דלת פתוחה נכנס ראה אותה). ממצא אופייני הוא ציון AG-PAST, המתאר אובייקט שהיה חשוף באופן ממשי לפגיעה פיזית (הותקף, נדרס וכד').

הזדהות מעורבת – הזדהות זו  מאפיינת אנשים שחשים עצמם כקורבן, מזדהים בתוכן המבחנים עם המצוקה שהוא חש, אך לצד זאת מרבים בהתייחסות למעשים הפוגעניים, עסוקים ברגשותיו של התוקפן, ומועדים להתנהגויות אימפולסיביות או פוגעניות. הם נעים לסירוגין בין היותם קורבן תמים ופגיע, המחפש להקשר – ויש להם רצון להקשר - ובין התנהגויות או עמדה של ביקורת והאשמה של אחרים, מבט שיפוטי כלפי הקורבן, וכן יצירת יחסים בהם הם פוגעים רגשית ולעיתים פיזית בזולת. במבחנים נראה תשומת לב מפוצלת, המופנית לסירוגין לשני הצדדים ביחסי קורבן תוקפן. 

 

ב. דיכאון ואובדנות

תחושות קשות של ייאוש וחוסר אונים, אובדן משמעות והערכה עצמית נמוכה, מחוללים בנפגעי הטראומה תחושה מתמשכת של דכדוך או של דיכאון. הם מועדים לסבול מדיסתימיה או מסוגים אחרים של דיכאון, והיותם קורבן בעברם גורמת להם במקרים רבים להפנות פנימה אל עצמם את הכעס שנצבר בהם. לצד זאת הם חווים כאב רגשי עצום שמקורו בהשפלה ובבדידות שחוו בעברם, מאוימים, דחויים, לבד בעולם (חוויה מובהקת העולה בטיפול) והם מועדים למעשים אובדניים. במבחנים הם יתארו דמויות שבצעו מעשים אובדניים או שהן עסוקות במחשבות או משאלות אובדניות. כך גם לגבי דמויות שחוות דיכאון, עצבות, כאב רגשי ופסימיות. 

תכנים דיכאוניים ועיסוק באובדנות עשויים פעמים רבות להיות תופעות פסיכולוגיות הנלוות לטראומה מורכבת ולא אבחנה העומדת בפני עצמה, של הפרעה אפקטיבית. תכני המבחנים, במיוחד מבחן ה-TAT, יעידו על עיסוק עקבי, מכאיב ומכביד, של רגשות שליליים, ייאוש ודיכאון, לצד עיסוק באובדנות. היות שחשיפה לטראומה מתאפיינת בתחושות קשות של חוסר אונים, גם התיאוריה של זליגמן, הגורסת שדיכאון הוא תוצר של למידת חוסר ישע, מחזקת את ההסבר האטיולוגי של החוויה הדיכאונית. לצד מדד דיכאון וכאמור תכנים דיכאוניים ב-TAT, חוויות רגשיות שליליות כמו 'C גבוה ובלנדים של הצללה וצבע צפויים להופיע. ביחס לאובדנות, מדד האובדנות ברורשאך אינו הכלי היעיל העקרי לזיהוי סיכון אובדני. יש לבצע ניתוח מקיף של כל גורמי הסיכון המאפיינים את פרופיל הפוטנציאל האובדני.

בהקשר זה אציין שישה מאפיינים מובהקים של נבדקים ומטופלים שעשו נסיונות אובדניים:

1. דיכאון או חוויה דיכאונית לסוגיה. במבחנים – כחוויה רגשית חוזרת או במדד דיכאון.

2. כאב רגשי וייצוגים שליליים (בתוכן המבחנים- סבל, ייאוש, בושה, אשמה ועוד).

3. קשיים משמעותיים ביחסים בין אישיים, משני סוגים: העדר יחסי קרבה ותמיכה לצורך הרגעה, שיתוף ונחמה, או יחסים רויי קונפליקט המחוללים מצוקה נפשית (מריבות עם חברים, בני זוג, הורים, קשרים משפילים).

4. חולשת אגו ונטייה לאובדן שליטה, שתתבטא או בנטייה למצבי משבר וקריסה במצבי לחץ, כביטוי לחוסר עמידות או באימפולסיביות שעלולה לגרור מעשים אובדניים ופגיעות עצמיות חמורות.

5. נוקשות חשיבתית וחשיבה של אין מוצא, שתוצאתם היא חשיבה עיקשת שזמני הסבל לעולם לא יחלפו והם נגזרו לחיי מצוקה נפשית קשה.

6. עיסוק באובדנות ועבר אובדני. מעשים אובדניים מנבאים סיכון חוזר לאובדנות, ועיסוק במחשבות וכוונות, כמו גם סיפורי אובדנות בחומר המבחנים. 

 

ג. פגיעה בבוחן המציאות

מאפיין מובהק של נפגעי טראומה בכלל וטראומה מורכבת, הוא החיים בצל הזיכרון, בין אם במודע ובין אם באופן לא מודע. העולם הפנימי מכיל באופן בסיסי את הכאב הרגשי, האיום ויחסי קורבן תוקפן, והמרחק מהאירועים אינו מקהה את השפעת. הנפגעים חיים את האירועים הטראומטים ואת היחסים הטראומטים, ועל כן הם מתבוננים בעולם סביבם, כשהם מרכיבים משקפיים של עברם הטראומטי. אם בוחן המציאות הוא משימה של פירוש המציאות באופן מקובל וקונבנציונאלי, הרי שנפגעי טראומה מתבוננים במציאות אך למעשה הם רואים את העבר הטראומטי. העבר וההווה מתמזגים, ועל כן הם יתקשו לא להשליך על הגירויים של המבחנים את התפיסות והזיכרונות שלהם. התוצאה היא נקודת מבט אידיוסינקרטים ולעיתים מעוותת, ומבחן הרורשאך יופיע עיוותים של תגובות עם איכות צורה של -/U ובמבחנים התוכן האחרים, תגובותיהם יהיו אישיות וסובייקטיביות במובהק בהשוואה לנבדקים אחרים. בכרטיסי ה-TAT ישנם אל נכון סיפורים מקובלים, שרוב הנבדקים מתארים, ובכך מפגינים נקודת מבט מקובלת, כמו למשל משאלתו של הילד בכרטיס 1 לצאת לשחק עם חברים, למול קונפליקט של ציות להוריו או 'עשיה של הדבר הנכון'. ככל שהנבדקים מתקשים לספר סיפורים מקובלים, סביר שנטייתם תהיה לספר על עברם, באופן אישי מאוד שאינו נקשר על פי רוב לסיפורים הצפויים (TAT 8, בית חולים שדה, יציאה לציד בו נפלט כדור- הסיפור המקובל) ואז נשמע סיפורים מקובלים פחות, כמו ניתוח מכוון ללא הרדמה, קורבן לסחר באיברים, או סוג אחר של יחסי קורבן תוקפן. 

ד. תנודות בויסות אפקט ודחף

זו תופעה המופיעה במבחנים בצורה של תגובות קיצוניות, לעיתים ניתוק מעולם הרגשות והדחפים ולעיתים הצפה רגשית ודחפית. הניתוק עשוי להיות בצורה של ואינטלקטואליזציה מוגזמת או מיעוט בביטויים רגשיים, תגובות של צבע או תגובות לכרטיסים צבעוניים. מנגד, הצפה מסוגים שונים, כמו הצפה רגשית, דחפית או חשיבתית, למדא נמוכה או אפילו תגובות עוצמתיות המכילות צבע לא מווסת. גם תכנים של ביטויי דחף קשים, יופיע לסירוגין למול ניתוק והכחשה של רגשות ודחפים. 

 

     ה. תיאור ממשי ולא סימבולי של אירועים קשים

בשל העובדה שנפגעי טראומה חוו אירועים ממשיים, הם מרבים לתאר את המתרחש במבחנים, במיוחד בסיפורי ה-TAT כאירועים ממשיים שהתרחשו למעשה, והדגשה שלא מדובר בחוויה או בתחושה, אלא במעשים ממשיים שקרו בעבר או קורים בהווה. ביטויים כמו 'עשו לה' 'קרה לו' 'משהו התקיף אותו' או תיאורים אופרטיביים אחרים של המעשים הפוגעניים, כפעולות פיזיות המתרחשות ממש לנגד עינינו, מטרתם היא ככל הנראה לבטא את העובדה כי העבר אינו חוויה רגשית אלא תגובה למעשים ממשיים, שנזכרים היטב וקרו במציאות. 

 

 

ו. ייצוגי עצמי שליליים

נפגעי טראומה פיזית ומינית, חווה עצמם תחת מתקפה ממשית על גופם ועל ישותם. לעיתים רבות הם חשו מושפלים, פגועים, מחוללים, חסרי אונים, וכל התחושות הללו הופנמו בצורות שונות של ייצוגי עצמי שליליים והערכה עצמית נמוכה. כפי שמתואר בספרות, הם חווים בושה, אשמה, פעמים רבות מפנימים יחס שלילי ומשפיל שהופנה כלפיהם והגדיר אותם כעלובים, נחותים, חסרי ערך. כאמור, הם חווים חוסר משמעות, חוסר אונים, חריגות ואלו מגבשים דימוי עצמי המאורגן סביב ייצוגים שליליים קשים. ההנחה היא שככל שהיחס הטראומטי הוא פוגעני וקשה יותר, כך תהיה דומיננטיות ועוצמה של ייצוגים שליליים, תחושות של פגימות ושל חוסר ערך. חוויה של חוסר אונים, עשויה להופיע בהגבהה של כמות ציוני Y ברורשאך, ציוני MOR מדד אגוצנטריות נמוך, הקטנה של הצורות בבנדר ובסיפורים של הציורים.

 

 

                           ארבעת אשכולות התסמינים הקלאסיים של הטראומה

ז. דיסוציאציה

זו תופעה של ניתוק תודעתי, ויש לה עדויות טיפוסיות במבחן ה-TAT. שלושה ניתוקים מוכרים במבחן זה, הם ניתוק בזמן, כאשר בכרטיס מסוים הסיפור מתרחש בשני מרחבי זמן שונים, חלק מהדמויות הן בהווה וחלק מהן בעבר. ניתוק בזהות, כאשר דמויות שונות הן למעשה דמות אחת, שתי הנשים בכרטיס 2 ב-TAT הן אותה אשה. ניתוק תודעתי, שחלק מהסיפור מתרחש במציאות ואחר בדמיון, במצב היפנוטי, בחלימה ושינה או בכל מצב תודעתי אחר. גם חלוקה ממשית של הגוף היא סימן לדיסוציאציה, כאשר הדמויות המצוירות הן ללא ראש, ללא פלג גוף תחתון או ללא מאפיינים מפורטים אלא רק מסגרת של הגוף. ברורשאך הדיסוציאציה עשויה להופיע בצורה של דמות ללא ראש, והיא משחזרת למעשה את ההגנה הדיסוציאטיבית בזמן האירועים הטראומטים, בהם הנפגע נמצא באירוע בגופו, אך מתנתק מהאירוע בנפשו. 

 

    ח. חודרנות

זו תופעה בה זכרונות פולשים לתוך תודעתם של נפגעי הטראומה, חוויה חזרתית של האירועים, המופיעה כחלומות ביעותים או פלאשבקים. יש מצבים בהם נבדקים מתארים במבחנים תופעות אלה באופן ממשי, גם אם אינם מדווחים על אירועים טראומטים (TAT- כרטיס 8, 'זו הדמות מקדימה, מאחורה זה פלאשבק'). מופע טיפוסי מאוד הוא התחושה שהמבחנים ההשלכתיים הם אירוע טראומטי עבור הנבדקים. התופעה הטיפוסית ביותר היא ה-DR, בחומרה 1 או 2. הנבדקים מוצפים רגשית, נבהלים מהכרטיסים, לעיתים מבקשים להפסיק את המבחן כי הם אינם חווים את הכרטיסים כמבחן פסיכולוגי השלכתי, אלא כמתקשה של ממש עליהם, הכרטיסים קמים לחיים כדמות התוקפן או כדמות הזיכרון המזעזע. לעיתים נבדקים יכולים לתאר יחסי קורבן תוקפן באופן חי וממשי תוך שהם חווים רגשות עזים. המשתנים שאקסנר מייחס אותם לסטרס מצבי, y m נמצאו מובהקים במבחנים של נפגעי טראומה, במקרה של חודרנות, הרי שמדובר במשתנה של m המעיד על מחשבות חודרניות. ממצא נוסף שהוא נגזרת של החודרנות, הוא הפרעות בקשב ובריכוז, שעשויות להופיע גם במבחן האינטליגנציה. גם ציון למדא נמוך מסמל הצפה של העולם הפנימי בעת עיבוד מידע מהמציאות והוא ממצא שכיח ביותר. 

ח. עוררות יתר 

עוררות יתר מופיעה בנפגעי טראומה מורכבת בעיקר בצורך בשליטה. אמנם סימפטום זה אינו ייחודי כלל לנפגעי טראומה, וצפוי להופיע בהפרעות מהסוג הכפייתי טורדני. המוטיב של צורך בשליטה עשוי להופיע בתשומת לב רבה לפרטים בגירויי המבחנים וכן בנטייה לארגן ולשלוט בגירויים. סדר מובהק בבנדר או ספרור הצורות, תיאור מפורט של הפרטים בתמונות ה-TAT, ציון ZD חיובי גבוה וממצא מובהק נוסף הוא מדד HVI חיובי. מדד זה מובהק משום שנפגעי טראומה ביחסים סובלים מבעיות מובהקות של אמון ביחסים ולכן הם זהירים, מרוחקים ומחושבים בתוך מערכות יחסים, והסימן המובהק ביותר לכך הוא מדד HVI. 

ט. הימנעות

תופעת ההימנעות שונה מאוד בהפרעת טראומה מורכבת, בהשוואה ל-PTSD. אם בהפרעה זו ישנם אפשרויות מעשיות להימנע ממצבים המדמים את הטראומה, על ידי הימנעויות המזכירות אותה כמו הסתובבות בחוץ, בלילה, נהיגה, מגע מיני, שירות  מילואים או נשיאת נשק וכד', הרי שנפגעי טראומה מורכבת אינם נוטים להמנע באופן משמעותי מיצירת יחסים בין אישיים, אלא נמנעים ממאפיינים מסוימים של קרבה בתוך היחסים. הם זהירים, מרוחקים, שומרים רגשות מעצמם, נמנעים מקרבה פיזית או מינית, אך בכך לא יענו על הקריטריונים הפורמאלים של הימנעות. הימנעותם הינם יותר מעודנת, רגשית, חווייתית, ופחות מעשית. במבחנים נזהה הימנעות בעיקר מקרבה ואינטימיות ביחסים, המנעות ממצבים רגשיים ועל כן היא תופיע בתכנים של המבחנים המתארים יחסי נטולי קרבה ואינטימיות ובפרטמטרים פורמאליים נראה WSUMC נמוך, AFRA נמוך, העדר T וCOP, מדד בידוד ISOLATION גבוה. 

 

סיכום

 

אין ויכוח בקהילה המדעית, כי חוויות טראומטיות בתוך יחסים, אינן בהכרח מתקיימות בזיכרון המודע של נפגעי הטראומה. הדבר שונה ברוב המקרים אצל נפגעי טראומה מסוג PTSD, אשר זוכרים את האירועים ופעמים רבות ישנם אחרים העדים לחשיפתם לאירועים, גם אם הם עצמם זוכרים רק את חלקם או שכלל לא זוכרים אותם. במקרה של CPTSD, התופעה היא הפוכה. נבדקים המופיעים עם קשת רחבה של תסמינים שפורטו קודם לכן, אינם מודעים או שאינם מתלוננים על אירועים בעברם, אלא על דיכאון, משאלות אובדניות, חוסר יציבות רגשית, יצירת יחסים פוגעניים, הערכה עצמית נמוכה או התפרצויות זעם. אם בעבר ניתן היה בקלות לתייג רבים מאלה כסובלים מהפרעת אישיות גבולית, הרי שהיום ההכרות שלנו עם התסמינים הללו, מעוררת מיד את החשד כי מדובר במטופלים או נבדקים שנחשפו למערכות יחסית טראומטיות בעבר, גם אם הם אינם מתלוננים על כך ולא זוכרים זאת. ברור שלא ניתן לומר בוודאות מה קרה ומתי, אך קיומו של פרופיל מובהק של נפגעי טראומה מורכבת, שמבוסס על תוצאות המבחנים אצל נבדקים שאכן ידוע כי בעברם היו חשופים ליחסים טראומטיים, מחייב אותנו להציף את החשד הזה ולחוות את דעתנו, כי מדובר בנבדקים ומטופלים שסובלים מתסמינים טיפוסיים ומובהקים, המוכרים אצל אנשים שבעברם נחשפו לאירועים או למערכות יחסים פוגעניות, רודניות, המחוללות משקעים טראומטיים. הכרות מעמיקה עם הפרופיל המדובר ועם האופן בו הוא מופיע בתוך סוללות המבחנים, היא בסיס איתן להניח כי מקורם של התסמינים ומקורה של הפתולוגיה עשוי אכן להיות חשיפה ליחסים פוגעניים.