הגורם המולד המשמעותי – העצמי האמיתי. זהו הפוטנציאל לאינדיבידאליות ייחודית.
הסביבה המחזיקה – מאפשרת את התפתחות העצמי האמיתי.
האם הטובה דיה מספקת את הסביבה המחזיקה. היא עושה זאת על ידי הענות לצרכי התינוק. ההענות לצרכי התינוק לפני שהם הופכים לתשוקה, משהה את מודעותו לנפרדות או למעשה את עצם מודעותו. האם הטובה דיה מספקת כמעט את כל צרכי התינוק, כי מהתחלה הוא מתמודד עם הניצנים של התשוקה. הוא אמנם צריך לא לדעת על הנרדות ולא לחוות ותשוקה, אך גם לתת הזדמנויות לניצנים של תשוקה.
כשל בסביבה מחזיקה – יוצר הפרעה בתחושת 'המשך הקיום', תוהו ובוהו, פוטנציאל למצבים פסיכוטיים.
המרה של המחוות הספונטאניות, אמיתיות של התינוק, למשהו משל האמא, צורך מנוגד שלה,  זו הפרעה טראומתית לתחושת העצמי. תופעה זו נקראת  Impingement.
דומיננטיות של חוויות טראומתיות - גורמת לתינוק להתמקד בהתגוננות מפניהן, באמצעות ארגון אישיות של עצמי כוזב. הוא קשוב לצרכי האם ומסתגל אליהם, כחזית שמאחוריה יש לעצמי האמיתי פרטיות לשמור על שלמותו. בניגוד לכשל טראומתי שיוצר פוטנציאל פסיכוטי, כשל חלקי יוצר ניכור בין הנפש המודעת לנפש הלא מודעת, בין העצמי האמיתי והכוזב. הבידוד המוחלט של העצמי האמיתי, המחסום הבלתי חדיר המותיר אותו לא מודע לחלוטין, יוצר ריקנות, חוסר תוחלת ומוות, כי האני האמיתי נותר בתוך גטו, בבדידות טוטאלית. אמהות טובה דיה יוצרת מחסום הדחקה חדיר למחצה בין המודע ללא מודע ומתח דיאלקטי בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. העצמי האמיתי יכול להיות גם שלי וגם לא שלי, גם מוכחש וגם אני.
העצמי הכוזב הוא פונקציונאלי וטיפולי, Caretaker self השומר על העצמי האמיתי מפני איום כליון, לאבד את עצמו לטובת הלחץ לחיות לפי ההגיון הפנימי של האם החודרנית. בשל אימת הכליון, יש תלות מוחלטת בעצמי הכוזב. הוא מגן מפני כליון, נטישה ודחיה.
מחיר העצמי הכוזב הדומיננטי, ריקנות, שיעמום, נתק רגשי, אוטומאטיות, העדר ספונטאניות וחופש ותפקוד טוב בתחומים חיצוניים וטכניים.
אם תינוק – זהו המצב הנפשי הראשוני של התינוק. זו ישות פסיכולוגית, ארגון פסיכולוגי שיש בו מרכיבים פרימיטיבים ומפותחים. ויניקוט אומר 'אין דבר כזה תינוק'.
תהליך ההתפתחות – ממצב של אם-תינוק למצב של אם ותינוק. מצב של אם תינוק מבוסס על השתקעות אמהית בסיסית. אם היא לא במצב זה, התינוק נחווה כזר ומיד מתפתח עצמי כוזב. הגזמה של השתקעות היא מצב אמהי פסיכוטי.
המצב הראשוני – האשליה כי המציאות הפנימית והחיצונית הם אחד. האם מאפשרת לתינוק לחוות אותה כאובייקט סובייקטיבי. הוא יוצר אותה.
אומניפוטנציה ראשונית – זו אומניפוטנציה לא מורגשת, לא של יצירת השד, אלא של מימוש ללא הצורך, זו אחדות בלתי נראית, של האם תינוק. זהו מצב דיפוזי של התקיימות עצמאית ללא הפרעות. התינוק לא בורא דבר. הכל פשוט מתקיים.
הדיאלקטיקה של ההתפתחות המוקדמת ושל החיים עצמם – על הסביבה לספק לתינוק החזקה שאין בה קרעים כדי שלא יהפוך לתגובתי בטרם עת, ייצור עצמי כוזב ויחוש שהגנתו היא באחריותו. אולם אם הסביבה מחזיקה אותו יותר מדי, ללא רבב, הוא לא יתנסה בתסכול מדוד, בחרדה, בתשוקה ובקונפליקט 'בר הכלה'. תשוקה היא חוויה הנוצרת כאשר יש צורך שאינו זוכה לסיפוק מיידי.תשוקות סותרות והצורך לקבל ולשמור ובמקביל להתכחש לחוויות, יוצרים את הנפש הלא מודעת ואת הנפש המודעת. זהו הקונפליקט בין התשוקה להרגיש, לחשוב, להיות משהו ובין התשוקה לא להרגיש, לא לחשוב ולא להיות דבר זה. אחד במודע ואחד בלא מודע. לשם כך האם צריכה לאזן בזהירות בין השהיית התשוקה ואיפשורה. כאשר התינוק יכול לחוות את התשוקה כמשהו שלו, לשמר את תחושת העצמי, של קשר בין תשוקה לפעולה.
האם היא חלק מאם-תינוק, ממצע פסיכולוגי – עד שמתפתחת הסביבה הפנימית המחזיקה של התינוק, המצע הפסיכולוגי שלו עצמו, התכנים הנפשיים שלו מתקיימים כחלק מן המצע של הפעילות האמהית הנפשית גופנית. אנו לומדים את התפתחות מצב האם-תינוק עד לכדי מצב של אם ותינוק. המצע שמספקת הסביבה המחזיקה משתנה לפי הצרכים הרגשיים של התינוק והצרכים והמצב הפיזיולוגי של התינוק.
מעבריות ותופעות המעבר – זהו מצב בו נוצרת ההפנמה של המצע הנפשי שמייצרת האם לכדי מצע פסיכולוגי של התינוק עצמו.
הגמילה - האם גם מאפשרת לתינוק את האילוזיה, אך גם מסייעת להתפקחות ממנה באופן הדרגתי בהליך של גמילה, גמילה מהסביבה האמהית המחזיקה שעשתה בשבילו את המצב הפסיכולוגי. זהו תהליך הפנמה של חוויית האם-סביבה. היא עדיין לא נתפסת כאובייקט חיצוני, אובייקטיבי. אם האם נתפסת כחיצונית מוקדם מדי, היא תמשיך להתקיים כאובייקט אומניפוטנטי, ולא תופנם כיכולת להיות לבד, מחזיק את עצמי על ידי מצע נפש משלי. אובייקט אידאלי הוא מצע הנפש שלי, מבחוץ.
תקופת המעבריות מאפשרת להפנים את המצב הפסיכולוגי שמספקת האם, הוא בהדרגה נשחק והמשימה עוברת לידי התינוק. אז מתפתחת בהדרגה ההתפקחות מן האשליה, גמילה של ההחזקה הסביבתית על ידי האם, כמצע פסיכולוגי. המרחב המעברי נוצר על ידי המשימה האמהית: לתת לילד לשחק לבד בנוכחות האם הנעדרת ולתת לילד לשחק לבד בהיעדרות האם הנוכחת. אל לאם לנהל את העניינים ולהיות דומיננטית, אז היא תשאר אם-אובייקט אומניפוטנטי. היא צריכה להיות שותפה בלתי נראית, ליצירת המרחב הפוטנציאלי. כאשר האם משבשת את אספקת חוויית המרחב הפוטנציאלי, תהיה התמכרות לסביבה מחזיקה, לאובייקט-אם אומניפוטנטי שיעשה החזקה, הרגעה ותחושת ביטחון. במהלך הטיפול, לא לתת למטופל מרחב פוטניצאלי, מרחב אנליטי, פירושו לשמר את התלות באובייקט אומניפוטנטי.

המשחק הוא תופעה מעברית, היצירתיות (רגרסיה בשירות האגו, גם רגרסיה וגם אגו) חוויה תרבותית, פסיכותרפיה, הם כולם במרחב המעברי, הם אינם בפנים ואינם בחוץ, הם הפרדוקס, כמו בטיפול- הכל קשור אל המטפל אבל שום דבר לא קשור באמת במטפל.
הפרדוקסים: התינוק בורא את העולם אך העולם היה קיים שם כבר קודם. התינוק והאם הם יחידה אחת אך הם גם נפרדים, אם לחוד ותינוק לחוד. התינוק הוא לבד אך בנוכחות האם. השמירה הבו זמנית של חוסר הנפרדות עם הנפרדות, הם מאפשרים גמילה מהתלות באם שתחזיק, תכיל ותהיה מצע פסיכולוגי לנפש של התינוק, של המטופל. כשלון לספק חווייה מעברית יוצר על פי ויניקוט רגרסיה למצב שקליין קוראת לו סכיזו פראנואידי, פיצול, הכחשה, השלכה ואידאליזציה. זהו מצב של עצמי כוזב.
המודעות – בשלב הראשוני, כאשר אין תשוקה וכל הצרכים מסופקים באופן מיידי על ידי האובייקט המחזיק, האובייקט הסובייקטיבי, אין מודעות. אין שני מצבים אלא מצב אחד, מצב בלתי מופרע, 'להמשיך להתקיים'.
בשלב השני, המשימה של החלק האמהי שאיננו חלק מאם-תינוק, להביא לידיעת התינוק, למודעותו את קיומה הממשי, כנוכחת, באופן לא מאיים. תקופה זו של המודעות המוקדמת ביותר לנפרדות, שתחילתה בין ארבעה לשמונה חודשים, היא המוקד של העבודה של ויניקוט על המרחב הפוטנציאלי. כדי שהמעבר בין ביחד ללחוד לא יהיה פתוגני, ויניקוט הציע את המעבריות. זהו מרחב פוטנציאלי ולא ממשי, כי יש בו גם לגמרי ביחד וגם לגמרי לחוד. אם אין יכולת לחוות את השלב המעברי ואין יכולת לחיות עם מעבריות, הרי שהאדם יחיה רק במציאות או רק בפנטזיה.
שוב, יש שלושה מצבי נפש ראשוניים, 'האשליה- להיות מוחזק, להיות בורא את העולם, מסופק וללא תשוקה, ממשיך להתקיים, אם-תינוק, אם-סביבה בלתי נראית'. המעבריות, בה יש גם אשליה וגם מציאות והם נפגשים באופן פרדוקסלי, גם אם-תינוק וגם אם ותינוק. המצב השלישי הוא הנפרדות, הרס האובייקט הפנימי, אובדן האובייקט האומניפוטנטי ונפילה בטוחה לזרועותיו של האובייקט הממשי, ההכרה במציאות.